נאשם הורשע באינוס לקויה בשכלה

סעיף 19ג' לחוק הסעד קובע: "הורשע אדם ובית המשפט מצא שיש ליקוי בכשרו השכלי, רשאי הוא, במקום לגזור את דינו,לצוות שיובא לפני ועדת האיבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו; החליט בית המשפט כאמור, יחולו הוראות חוק זה בשינויים המחוייבים". סעיף 19ד' לחוק הסעד נוקט בלשון שונה: "נידון אדם למאסר ומצא בית המשפט שהוא מפגר, רשאי הוא, לפי בקשת האדם, בקשת האחראי עליו או בקשת התובע, לצוות שישא מאסרו במעון נעול". מה משמעות המונח "מפגר"? סעיף 1 לחוק מגדיר מפגר כ: "אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כשרו השכלי מוגבלת יכלתי להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטפול; חולה נפש כמשמעותו בחוק לטיפולי בחולי נפש, תשט"ו – 1955 אינו בבחינת מפגר לענין חוק זה". בהקשר זה מן הדין לשאול: האם יש זהות בין המונחים "לקוי בכשרו השכלי" ו"מפגר"? אם יש הבדל כזה, משמעותו שבית המשפט רשאי להמנע מגזירת דינו של נאשם שהורשע אם הוא מוצא כי יש "ליקוי בכשרו השכלי" (סעיף 19ג'), אך אין הוא רשאי לצוות כי מאסר שגזר ירוצה במעון נעול, אלא אם כן מצא כי הוא "מפגר" (סעיף 19ד').

ר' למשל את ע"פ 406/88 שמואל עקארי נגד מדינת ישראל, פד"י מו(5) 840, שם מנתח כב' השופט ברק (כתארו אז), את משמעות המונח "לקויה בנפשה או בשכלה". באותו ענין דובר במשמעות הביטוי בקשר לסעיף 346 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, אך בית המשפט אומר כך: "לא הרי "לקויה בשכלה" לענין העדר אחריות על פי סעיף 19 לחוק העונשין כהרי "לקויה בשכלה" לענין עבירות האינוס שבסעיף 346 לחוק העונשין.

...

לא נאמר בשום מקום ש"מציאה" זו, מסקנה זו, של בית המשפט מותנית בהחלטה של ועדת האבחון או של כל גורם אחר, ועל כן בנסיבות אלו, יש לראות את חוות הדעת אך ורק כראיה – אף אם בעלת משקל נכבד – בין שלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, לרבות היתרשמותו הבלתי אמצעית מן הנאשם ונסיבותיו, ואשר על פיהן יכריע בית המשפט בשאלת הגדרתו של הנאשם.

מסקנתי היא, איפוא, כי גם אם לחוות הדעת של ועדת האבחון משקל נכבד ביותר במערך שיקוליו של בית המשפט, בהיותה גוף מקצועי, אובייקטיבי ומנוסה, עדיין רשאי בית המשפט להגיע למסקנה משלו, ואפילו תהא זו הפוכה למסקנתה של ועדת האיבחון.

לאור כל האמור לעיל, אני רואה עצמי מוסמכת לקבוע, בהקשר של סעיפים 19ג' ו-19ד' לחוק הסעד, כי הנאשם הינו מפגר, והוא לוקה בכשרו השכלי.

החלטה אני דוחה את המשך הדיון ליום 18.2.04 שעה 9:00, בפניי בבית משפט השלום בנצרת.

פס"ד תפ"ח (מחוזי באר שבע) 1072/06 מדינת ישראל נ' שמואל אלבז (11.11.2007) – גזר דין של בית משפט זה, בו הורשע הנאשם דהתם במסגרת הסדר טיעון לאחר הודאתו בעבירה של ניסיון לאינוס ובצוע מעשה מגונה, במתלוננת הלקויה בשכלה.

...

הסנגורית טענה, כי על אף המסקנה העולה מן התסקיר, היא סבורה כי לנאשם אמפתיה כלפי המתלוננת והוא מבין משמעות הפגיעה בה. משכך, טענה כי על אף גורמי הסיכון המצוינים ניכר כי קיים סיכוי לשיקום.

סיכומו של דבר, אציע להטיל על הנאשם את עונשים הבאים: 4 שנות מאסר מהם ינוכו ימי מעצרו של הנאשם בתיק זה. שנה אחת מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירות מין מסוג פשע.

אינוס לפי סעיף 345(א)(4) - "ניצול מצב אחר המונע היתנגדות" המדינה ביקשה, לחלופין, להרשיע את הנאשם באינוס ובמעשה סדום מכח סעיף 345(א)(4) לחוק, לפי החלופה של "מצב אחר המונע היתנגדות". גם נוסח סעיף זה אינו נקי מספקות.

וזו הגדרתה של עבירת האינוס בשלמותה: אינוס (א) הבועל אשה - (1) שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלו כלפי האשה או כלפי זולתה; (2) בהסכמת האשה, שהושגה במירמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה; (3) שהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה; או (4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, מצב אחר המונע ממנה היתנגדות או היותה חולת או לקויה בשכלה; הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים.

...

פרשנותו של השופט חשין - לפיה, כלשונו, "עצם הכניסה לגופה של אשה הוא שימוש בכוח, ואין נדרש כוח נוסף לכך" - דומה שהיא אונסת את הכתוב ויוצקת לתוך ההגדרה תוכן חדש; לאמיתו של דבר היא משנה את מהותה, כפי שהיא מקובלת עלינו מקדמת דנא.

התוצאה היא שאין להרשיע את המערער-הנאשם על פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.

לסיכום: כדעתם של השופטים אנגלרד וטירקל, אנו מחליטים לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המערער - בנוסף להרשעה שהורשע בה בבית המשפט המחוזי - גם בעבירה של אינוס כהוראת סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, ובעבירה של עשיית מעשה סדום, עבירה כהוראת סעיף 347 בנסיבות האמורות בסעיף 345(א)(4) לחוק העונשין.

כך עולה מהחלופות האחרות, המהוות גם הן אינוס: בעילת אישה ״כשהאישה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה״ (סעיף 345(א)(3)); ״תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית״ (סעיף 345(א)(4)); או ״תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה, אם בשל מחלתה או הליקוי בשכלה לא היתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית״ (סעיף 345(א)(5)).

על-פי קו זה, היה מקום לדעת השופטת ע׳ ארבל להרשיע את הנאשם באינוס במירמה, משום שהוא רימה את המתלוננת באשר למטרת המעשה, עת אמר לה שאם יקיימו יחסי מין הדבר יסייע לגבר אחר, שאותו אהבה, להתאהב בה. הודגש על-ידי השופטת ע' ארבל כי המתלוננת רומתה לחשוב כי קיום יחסי מין עם הנאשם הוא "חלק מה'טפול' המיסטי להשגת אהובה" ובשל כך היא הסכימה (פס' 22-21 לחוות דעתה).

...

בנסיבות הללו, שבהן מתייחסת הרמיה למטרה שלשמה בוצעו המעשים ולא למהותם, טוענים באי-כוחו של ריזקאן שאנו מצויים בגדרי הקטגוריה השלישית, אשר לא נתקבלה בפסיקתו של בית משפט זה. כחברי השופט הנדל, סבורני, כי אין לקבל טענה זו. גם אם המתלוננת אכן הבינה בשלבים מסוימים שהמעשים הם בעלי הקשר מיני, והסכימה לביצועם לצורך הסרת 'הגזירה' – הרי שמתחומה של הקטגוריה השניה לא יצאנו.

משהגעתי לכלל מסקנה, כי העניין דנן חוסה תחת הקטגוריה השניה, שוב אין אני נדרש לטעת מסמרות בשאלה שהתעוררה בפסיקה, אם הקטגוריה השלישית עולה כדי הסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשים, אם לאו.

אף אני סבורה, כחברי, כי, הלכה למעשה, עיקר המחלוקת שהתגלעה בין שופטי ההרכב בעניין פחימה הסתכמה במישור העובדתי גרידא, וכי על-פי פירושה של השופטת ארבל לעובדות המקרה אשר נדון שם – נראה כי אלה באו בגדר ה"קבוצה השנייה" – שעניינה במרמה המייחסת למעשה המיני מהות או תועלת טיפולית, מיסטית, דתית וכדומה.

רקע: הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון (ט/1), בעבירות לפי סעיף 345(א)(5)+351(א) ו-348(א)+345(א)(5) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, קרי, אינוס בידי אחראי על חסר ישע ומעשה מגונה בנסיבות אינוס.

במעשיו המתוארים לעיל, בעל הנאשם את המתלוננת ללא הסכמתה החופשית, תוך ניצול היותה לקויה בשכלה ובהיותו אחראי עליה.

...

סיכומו של דבר, הגיעה מעריכת המסוכנות למסקנה, כי רמת המסוכנות המינית היא נמוכה-בינונית.

לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הרלוואנטיים ובכלל זה, היבטים לחומרה כפי שבאו לידי ביטוי במעשי הנאשם, כמו גם היבטים לקולא כדוגמת הודייתו בפתח משפטו וקבלת אחריות למיוחס לו ומבלי להיתעלם מהערכת המסוכנות שניתנה בעניינו, אנו מחליטים לאמץ את הסדר הטיעון העומד במבחן האיזון כאמור בהילכת פלוני (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 577 (2002)).

אשר על כן, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: 90 חודשי מאסר מתוכם 72 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת מין מסוג פשע.