נאשם ברצח שוחרר למעצר בית

כך, בא כוח נאשם 3 טוען כי בעוד שמרשו עצור, כבר שוחררו ממעצר נאשם 11 אשר מואשם באישומים חמורים יותר של רצח, ונאשם 17 שמואשם בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה.

בקשת המדינה להארכת מעצרו של נאשם 14 נדחית, והוא ישוחרר לחלופת מעצר בביתו, תחת אותם תנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.5.2016 שהורתה על העברתו למעצר בפקוח אלקטרוני, ובכפוף לחלונות האיוורור החלים בעיניינו כעת.

...

תוכנו של כתב האישום כבר הובא בהרחבה בהחלטות הקודמות שניתנו בעניין מעצריהם של הנאשמים השונים, ועל כן נביא רק את עיקרי הדברים הדרושים להכרעה (ראו למשל החלטתי בבש"פ 1916/18 מדינת ישראל נ' אברג'יל (28.3.2018) וההפניות שם).

על כן, אני סבור כי בעניינו של נאשם 14 ניתן להסתפק בשלב זה בחלופת מעצר, חלף מעצר בפיקוח אלקטרוני.

לאור האמור הנני מורה על הארכת מעצרם בתנאי פיקוח אלקטרוני של נאשמים 3 ו-4 בתשעים ימים, כאשר בניכוי מעצר הביניים מעצרם מוארך בפועל ב-76 ימים.

בקשת המדינה להארכת מעצרו של נאשם 14 נדחית, והוא ישוחרר לחלופת מעצר בביתו, תחת אותם תנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.5.2016 שהורתה על העברתו למעצר בפיקוח אלקטרוני, ובכפוף לחלונות האוורור החלים בעניינו כעת.

על אף תסקיר המעצר החיובי, וההתרשמות של שירות המבחן ובית המשפט ממפקחיו של המבקש, אינני סבור כי המקרה שלפנינו בא בקהלם של המקרים החריגים שבהם שוחררו נאשמים ברצח לחלופת מעצר.

...

לעומת זאת, כפי שגם מצא בית המשפט המחוזי, גרסת המשיב אינה זוכה לתימוכין חיצוניים משמעותיים.

החלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר הסתמכה, במידה רבה, על כך ש"לא ניתן לשלול אפשרות שיעלה בידו של המשיב במהלך המשפט לעורר ספק סביר, לפי פעל מתוך 'הגנה עצמית מדומה'". דא עקא, שההחלטה בשלב המעצר צריכה להתבסס על תמונת הראיות הלכאורית בנקודת הזמן הנוכחית, בהתאם לאמות המידה שהותוו בעניין זאדה ובפסיקתו המושרשת של בית משפט זה. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו הקודמת לעניין הראיות לכאורה כי טענת ההגנה העצמית המדומה "אינה זוכה לתימוכין בחומר הראיות", וגם כי "בחומר החקירה אין בסיס לטענת 'ההגנה העצמית המדומה', זולת גרסתו של המשיב עצמו". על סמך מסקנה זו, שלא מצאתי להתערב בה, איני סבור כי הטענה בדבר 'הגנה עצמית מדומה' מחלישה את עצמת הראיות לכאורה נגד המשיב.

ערר המדינה מתקבל אפוא, המשיב ייעצר עד תום ההליכים נגדו.

אם כן, במקרה דנן, העבירות ונסיבות ביצוען חמורות ביותר, לא הוצגו נסיבות חריגות ומיוחדות אשר תצדקנה לשחרר נאשם ברצח למעצר בית או למעצר באיזוק אלקטרוני, והחלופות המוצעות לא יהיה בהן כדי להפחית במידה הנדרשת, במקרה הזה, את מסוכנותו של המשיב במהלכה של תקופת המשפט.

...

באותו המקרה אכן מצא בית המשפט כי המסוכנות של העורר הייתה ספציפית כלפי המנוח, ואילו בענייננו כתב שירות המבחן כי קיים אצל המשיב חשש להישנותה של התנהגות אלימה.

לגבי בש"פ 6506/03 יקשה עליי להתייחס, שכן מההחלטה לא עולות הנסיבות החריגות מהן בא בית המשפט העליון הנכבד למסקנה כי ניתן להורות על שחרור הנאשם ברצח לחלופה.

אשר על כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים.

צוין, כי מישפחת המנוח אינה מגיעה לבית המשפט, מתוך תפיסה של עצמם כחלשים וחסרי יכולת השפעה אל מול המערכת והממסד; הם הביעו תיסכול, חוסר אונים ואוזלת יד נוכח ניסוח כתב האישום- העובדה שהנאשם הואשם בעבירת הריגה ולא ברצח, שיחרורו למעצר בית, ותחושתם שאנשים נוספים היו מעורבים בארוע אך לא הובאו לדין.

...

ב"כ הנאשם טען כי מדובר בתיק לא פשוט, בו עלו קשיים רבים בראיות שהביאו לדחיות רבות לצורך נסיון גישור בין הצדדים, ובסופו של דבר הנאשם הורשע על סמך ראיות נסיבתיות; כאשר גם היום רב הנסתר על הגלוי, ולא ידוע מה בדיוק קרה באירוע בשיג, ובין היתר לא ידוע האם היו מעורבים נוספים, האם הנאשם הוא המבצע העיקרי, מבצע בצוותא עם אחרים "או לא בכלל". לטענתו, העדר ידיעה בנוגע לנסיבות המדויקות של האירוע, ואין זה משנה מה הסיבה להעדר הידיעה, אינו יכול להוות נסיבה לחומרא.

על כן, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם למעשים שביצע הנאשם נע בין 13 ל-18 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית הכוללת פיצוי משמעותי למשפחת המנוח.

זאת ועוד, אני סבורה כי בענייננו, יש לתת משקל לשיקולי הרתעת הרבים והיחיד, זאת הן לאור התעצמותה הקשה של התופעה של יישוב סכסוכים באמצעים אלימים, תוך שימוש בנשק קר, שזמינותו לכל גבוהה; והן לאור "ההצדקה" הניתנת במגזרים מסוימים לאלימות חסרת כל רסן, בנימוק של "כבוד המשפחה". כאמור, על בית המשפט לתרום תרומתו בנסיון למגר, או לפחות לצמצם תופעות בזויות אלו, שתוצאותיהן טראגיות ובלתי הפיכות, כבענייננו.

לאחר שקלול כל הנסיבות שפורטו לעיל, אני סבורה כי יש להעמיד את עונש המאסר שיוטל על הנאשם בסמוך לאמצע המתחם שנקבע.

לאור כל האמור לעיל, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 16 שנים.

עם זאת לא נימנע בית המשפט העליון מלקבוע בהמשך לכך "ראוי בהחלט להעזר בשירות המבחן שיפרוס בפני בית המשפט הדן בענין את תמונת המצב לגבי הנאשם כמו ג יבחן את החלופות המוצעות ובית המשפט שבפניו מכלול הנתונים יוכל להחליט אם אכן המקרה שבפניו, על אף היותו חריג ונדיר, ראוי ו"ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שיחרור בערובה ותנאי שיחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה"." (מתוך בש"פ 5353/07 מאור כהן נ' מדינת ישראל). בהקשר זה תשומת הלב אף לבש"פ 4812/05 עיסאם זאחלקה נ' מדינת ישראל (נבו) החלטה מיום 20.06.05. במסגרתו היתקבל ערר של העורר על החלטה לעוצרו עד לתום ההליכים במסגרת כתב אישום אשר ייחס לו רצח של אדם, תוך שבית המשפט העליון מורה על הגשת תסקיר מעצר בעיניינו של אותו עורר.

...

אנו לא רואים מקום שאדם שבוחר במודע לשתות, בוחר במודע להישאר בסכסוך, לשחררו למעצר בית כלשהו, שכן לטעמנו אין חלופה שיכולה לאיין את מסוכנותו.

העולה מן המקובץ לעיל, כי גם בעבירות חמורות ביותר שהעונש הקבוע לצידם הוא מאסר עולם, אין אמירה או קביעה של בית המשפט העליון כי עבירות חמורות מעין אלו אינן מאפשרות בחינת אפשרות שחרור הנאשם לחלופת מעצר.

שלא לדבר על כך כי ב"כ המשיב ציין שהעבירה האחרונה שביצע המשיב עובר להסתבכותו הנוכחית, היא משנת 2009 ויש בכך כדי לחזק, במידה מסוימת את טענת המשיב כי גם אם התנהגותו המתוארת בכתב האישום היא חמורה, אלימה ובעלת פוטנציאל מסוכנות ברור וניכר, אין בכך כדי לחייב מסקנה אל אתר כי מסוכנותו של המשיב אינה ניתנת להסרה זולת המשך החזקתו מאחורי סורג ובריח.

אשר על כן ולנוכח כל האמור לעיל, מצאתי לעשות לנכון לעשות שימוש בסמכותי על פי חוק המעצרים ולהורות לשירות המבחן להיערך להגשת תסקיר מעצר.