נאשם בניסיון רצח משוחרר

נטען, כי המיוחס למשיבים אכן חמור, אך המסוכנות אינה כה גדולה - ונטען כי בא כוח המבקשת יתקשה להראות, על פי נסיון עבר, "שמישהו מהנאשמים ברצח ששוחרר (לחלופה –א"ר) ביצע רצח נוסף". נטען, כי ההרכב אמנם מתח ביקורת על עו"ד שרמן, אך מדובר בתגובה להתנהלות שהיא למצער רשלנית מצד המבקשת.

...

סבורני, גם מתוך השוואה למשפטם של משיבים 3-1, כי ראוי לנסות ולהוסיף דיונים, ואקוה כי בית המשפט יתן לבו לכך.

סוף דבר, בנסיבות אעתר לבקשה; ברם, נהיר שתידרש תקופה נוספת לשמיעת המשפט מעבר להארכה זו – מבלי שאביע דעה לגבי המשך המעצר במהלכה – וראוי כבר מעתה לנקוט צעדים מעשיים כדי להבטיח שמיעה מהירה יותר, וישנם צעדים אפשריים כאלה, אם בהוספת מועדים ואם בסוגיית מועד העדתם של עדים שונים, לרבות המשיבים 3-1.

הבקשה מתקבלת בנתון לאמור.

טענות הצדדים לטענת באי כוח המבקשת, שורה של ראיות עומדות בבסיס כתב האישום: עדויות המתלונן, שלפיהן זיהה את המשיבים במהלך הארוע; שיחזור שביצע המתלונן בזירה; עימותים בין המתלונן והמשיבים במהלכם חזר על גירסתו, בעוד המשיבים שמרו על זכות השתיקה, ומשיב 2 טוען שאינו מכיר את המתלונן ואינו יודע על מה מדובר; דו"חות פעולה של שוטרים שזיהו את המשיבים לפני הארוע בסמוך למקום, ובהמשך ראו אותם נמלטים מהזירה; איתור קליע, סכין, ו-ד.נ.א של המתלונן בזירה; סרטונים המתעדים את יציאת המתלונן מהזירה לאחר הארוע כשהוא חבול; עדות בעל המסעדה שנכח במקום ושמע את הירי; דו"חות רפואיים המלמדים על הפגיעות שנגרמו למתלונן; תוצרי חפוש במכשיר הטלפון בו עשה שימוש משיב 2 לאחר הארוע, ולפיהם חיפש באנטרנט בימים 20.2.23 – 21.2.23, בין היתר: "ניסיון חיסול בנתניה", "היעד לחיסול: ברחוב יוספטל מלך ההימורים של נתניה", "כיצד להתנהל בחקירה משטרתית", "כללי היתנהגות בחקירה פלילית", "ניסיון לרצח – שיחרור ממעצר", "עונש של ניסיון רצח", "אלמו – חפוש פסקי דין"; התכתבויות במכשיר הנייד של משיב 2 בעת הימלטותו מהמשטרה עם חברתו ועם הנאשם הנוסף, בהן ציין כי הוא ייעצר, והנאשם הנוסף הזהירו שלא להרעיש וכי המישטרה יודעת על מקום המסתור; דו"ח פעולה המלמד על איתור משיב 2 בבית הנאשם הנוסף ביום 21.2.23; דו"חות פעולה על תפיסת הסמים בדירתו השכורה של משיב 1; חוזה השכירות של משיב 1, ועדות בעלת הדירה לעניין זה; וגרסת המשיבים, ששמרו על זכות השתיקה.

...

ממכלול הראיות הלכאוריות עולה כי המתלונן הותקף על ידי שניים, באמצעות סכינים ובירי, וזאת כאשר היה במסעדה ברחוב יוספטל 5 בנתניה.

לאור כל האמור, הונחה תשתית לכאורית לפיה, המשיבים הם שפגעו במתלונן, כאשר משיב 1 ירה ברגלו ושני המשיבים דקרו אותו, וזאת על בסיס גרסתו של המתלונן, דו"חות הפעולה של השוטרים, ותוצרי החיפוש בטלפון ששימש את משיב 2.

לאור כל האמור, אני מורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.

בחקירתה הראשית תארה אמו של נפגע העבירה את תחושותיה כאמא:"של ילד שנדקר, נשחט כימעט, ובנס הוא חי. הוא עבר רצח, זה שחייו נצלו בנס, אבל הבחור שיושב פה, הנאשם, ניסה לרצוח את הבן שלי, הוא לא רק דקר אלא שיסע את בטנו שאבריו יוצאים החוצה ושהוא מתבוסס בדמו..." (עמ' 23 שורות 14-16).

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים שלהלן: 32 חודשי מאסר בפועל בנכוי ימי מעצרו של הנאשם לפי רשומי שב"ס. 12 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך 3 שנים מיום שיחרורו מהכלא הוא יבצע עבירת אלימות נגד הגוף מסוג פשע, ו-3 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך 3 שנים מיום שיחרורו מהכלא הוא יבצע עבירה של החזקת סכין.

...

כל הנסיבות שפורטו לעיל מובילות למסקנה לפיה ראוי למקם את עונשו של הנאשם בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם.

סבורני כי במקרה דנא מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם הם בעלי חומרה יתרה, ועל כן חלה בענייננו הוראת סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין, אשר קובעת כי במקרה כזה חריגה מהמתחם תיעשה רק: "בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לאחר שבית המשפט שוכנע שהן גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם, בהתאם לעיקרון המנחה, ופירט זאת בגזר הדין". לנוכח הוראה זו הגעתי למסקנה כי בעניין דנא אין מקום לסטות ממתחם העונש ההולם.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים שלהלן: 32 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו של הנאשם לפי רישומי שב"ס. 12 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא הוא יבצע עבירת אלימות נגד הגוף מסוג פשע, ו-3 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא הוא יבצע עבירה של החזקת סכין.

לא זו אף זו, בס' 6 לאישום 1 המאשימה עצמה ציינה ש"כאשר הנאשם חש שמתלונן 1 הפסיק לנסות להשתחרר מאחיזתו, הוא הירפה מצווארו, קם מהריצפה והלך מהמקום.

הנאשם נעצר רק לאחר מספר שעות בביתו, וגם אז נחקר בעבירת תקיפה הגורמת חבלה "בלבד". נתונים אלה אינם שוללים בהכרח, כשלעצמם, את המסקנה המשפטית שמדובר בניסיונות רצח, אך הם בודאי מחלישים את אותה מסקנה, קל וחומר במקרה שלפנינו בו אנו צריכים לקבוע ממצא לכאורי בשיטת ה"סרט האילם", על פי נקודת מבט חיצונית, ובהתעלם מאימרות הנאשם שהיה במצב פסיכוטי וסבר על רקע מצב זה שהוא נרדף על ידי אנשים שונים.

...

משכך, בחנתי את חומר הראיות הלכאורי, הן נוכח טענת המאשימה ולפיה הנאשם ניסה לרצוח את כל המתלוננים; אך גם בשים לב לטענת ההגנה כי הוא תקף אותם ואף חבל בחלק מהם, אך נוכח הכלים שנקבעו בפסיקה באשר לאופן שבו יש לבחון ראיות לכאורה במקרים שכאלה (התייחסות בעיקר ליסוד הפיזי; בחינת האירוע כ"סרט אילם" וכו'), לא ניתן להגיע למסקנה – ולו מסתברת – שהוא עשה כן מתוך כוונה לרצוח אותם.

וגם אם תאמר כי המקרה שלפנינו הוא גבולי, סבורני כי נתון זה מצדיק בחירה בגישה המקלה עם הנאשם, כשאפנה בנדון לדברים שצוינו בע"פ 3083/17 שכבר הוזכר לעיל: "לשאלת הסניגור, כיצד ניתן יהיה לקבוע באיזו עבירה מדובר, בהעדר יסוד המחשבה הפלילית, אשיב כי בדרך כלל המעשה עצמו ילמד על טיב העבירה, כפי המקרה שלפנינו. כך, לוּ היה מדובר בדקירות שאינן מכוונות לאיבר חיוני בגוף, כגון ברגלה של א', כי אז ניתן היה לייחס לנאשם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה ולא ניסיון לרצח. במקרי גבול, יש להניח כי תאומץ הגישה המקלה יותר עם הנאשם" (פסקה 23, ההדגשה אינה במקור – י.ל.).

סוף דבר, אמליץ לחבריי לתת צו לפי ס' 15 (א) לחוק, כאשר העבירה שתהיה נקובה בצו היא חבלה בכוונה מחמירה, לפי ס' 329 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ש. מנדלבום, שופט סוף דבר, (-) ניתן בזה צו אשפוז לגבי הנאשם בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש; (-) לפי הוראת סעיף 15(ד1)(2) לחוק הטיפול בחולי נפש, תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה 20 שנים, וזאת החל מיום תחילת אשפוז הנאשם - 13.7.23; (-) אנו מורים על הפסקת ההליכים כנגד הנאשם בהתאם לסעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי; זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

זו היתה גם הסיבה שהמאשימה לא ייחסה לו (להבדיל מנאשמים אחרים באותה פרשה) עבירות על-פי חוק המאבק בטרור או עבירות על-פי חוק העונשין שבוצעו ממניע גזעני, וזו אף היתה הסיבה שבית המשפט קבע כי "עניינו של הנאשם חריג ואינו דומה לעניינם של האחרים". יוער, כי לאחרונה הורשע אחד מהנאשמים בארוע שהתרחש בבת ים בעבירה של מעשה טירור של ניסיון רצח, אך גזר הדין טרם ניתן (תפ"ח (מחוזי ת"א) 46801-05-21).

ש. מנדלבום, שופט הוחלט פה אחד לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: (-) 17 שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו – 30.5.21; (-) מאסר לתקופה של 12 חודשים, על תנאי למשך שלוש שנים מיום שיחרורו, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע; (-) מאסר לתקופה של 6 חודשים, על תנאי למשך שלוש שנים מיום שיחרורו; והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון; (-) פיצוי למתלונן בסכום של 180,000 ₪.

...

מסקנה זו נכונה, בשינויים המחויבים, גם בהקשר לע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל (12.12.05) אליו הפנתה ההגנה.

בשקלול הדברים, בשים לב לכלל הנתונים אליהם הפנינו לעיל ובכלל זאת חומרת המעשים, הנזקים שנגרמו לקורבן העבירה; אך גם תוך שקילת הנתונים שיש בהם להקל בעונש, סבורני שיש להשית על הנאשם עונש של 17 שנות מאסר בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים הכוללים פיצוי משמעותי לקורבן העבירה.

סוף דבר, אציע לחבריי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים - 17 שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו – 30.5.21; מאסר לתקופה של 12 חודשים, על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע; מאסר לתקופה של 6 חודשים, על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו; והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירת אלימות מסוג; פיצוי למתלונן בסכום של 180,000 ₪.