מתנה של דירה מהורים לזוג נשוי: היבטים משפטיים

ברם המעיין היטב בנדון שהיה בפניהם יראה נכוחה שמדובר בנדון שם באומדנה גדולה שהורי הבעל נתנו לאשה מתנה זו של מחצית הדירה בגין טיפולה המסור בהם וכמו שכתב הגרי"ש אלישיב בריש דבריו וכמו שהסכים עמו הגר"ש ישראלי בסיום דבריו וזו לשונו: והינה בנדון שלנו הזוג המתדיין נשואים כבר למעלה משלשים שנה ויש להם ילדים מבוגרים.

ועתה להיבט החוקי והמשפטי של מתנה זו שנתן אבי המשיב למערערת הצדדים ובא כוח ציינו לכמה פסיקות אזרחיות בשאלה זו. לאחר העיון בעמדות הצדדים ובחומר המצורף אציין שכבר עמד על מדוכה זו מנהל בתי הדין הרבניים (בפועל) הרב שמעון יעקבי (היוהמ"ש לשיפוט הרבני) במאמר שפורסם בקובץ שערי צדק (הוצאת עמותת הליכות עם ישראל, כרך ט) במאמר בחן הרב שמעון יעקבי היטב את הנושא הן מן ההיבט ההלכתי ולאחר מכן ניתח את הנושא גם מן ההיבט החוקי־משפטי.

ביאור שיטות הראשונים במתנה חלוטה אבל יתרה מזו, לעניות דעתי, גם לוּ היה מדובר בתשלום מלא של התמורה, ולא רק לוּ שילמהּ אבי המשיב – שגם בזה נחלקו הרה"ג הגרי"ש אלישיב והגר"ש ישראלי זצוקללה"ה (משא ומתן המובא במשפטי שאול סימן יז) – אלא גם לוּ שילמהּ הבעל בעצמו, אלא שחוזה הרכישה היה מול שני הצדדים בשווה והוביל לרישום משותף בטבו מחצה על מחצה, נראה לעניות דעתי להסיק אחרת ממסקנת כת"ר שליט"א, ולכל הפחות מידי ספיקא רבה לא יצאנו, וזאת משני נימוקים: האחד נוגע למתנה חלוטה שניתנה מהבעל לאשה – אם היא חוזרת כשמרדה, והשני נוגע להגדרת דירת מגורים משותפת של בני זוג נשואים.

זה מצב בלתי־נסבל של עוול משווע וזועק כשיימצא המשיב "קירח מכאן ומכאן" וכאן באים אנו להטיית הדין ולעושק המשיב, שכן שורת הדין והצדק הטבעי לוקה ואנה אנו באים? כל זאת גם אם נניח שהצדק עם עמיתי הגאון שליט"א. שלילת האפשרות לראות במתנה 'הסכם שותפות' שביטולו או אי־ביטולו נגזר ממשך הנישואין באשר למה שכתב עמיתי הגאון שליט"א: לדרך זו, השנייה, שלעניות דעתי היא העיקר בהבנת השתוף ברשום בדירת המגורים הרי שמדובר בהסכם שותפות ולא במתנה, וממילא שאלת החזרת המתנות במורדת אינה נוגעת לרישום בטבו של דירת מגורים על שם בני הזוג, שהיא בעצם מעין הסכם שותפות.

...

דבר זה לא נעשה בענייננו, ומנין אם כן שבכהאי גוונא שאדם לא פעל כפי שנהוג בהבטחת תנאים בטאבו שגם כלפיו יש האומדנא של חז"ל. סוף דבר אני על משמרתי אעמודה, וכפי שכתבתי בתחילה: מתנה חלוטה שבה האישה יכולה למכור וליתן למי שתחפוץ אינה חוזרת במרידתה אף אם לא מכרה או נתנה אותה בפועל.

עד כאן תשובתי להערותיו – הארותיו של הרה"ג מימון נהרי שליט"א הרב ציון לוז־אילוז הרב מימון נהרי עיינתי היטב בתגובה שכתב מעכ"ת ידידי היקר חביבא דנפשאי הדיין המצוין הרה"ג ציון לוז שליט"א והתלבטתי רבות האם להגיב או לא. ברם לאחר שראיתי את אשר כתב מעכ"ת במבוא לתגובה "ונמשיך ללבן ולברר שאלות עקרוניות הבאות לפתחינו כדרכה של תורה ו'נרוממה שמו יחדיו'" החלטתי להגיב מלב אוהב ומוקיר את מעכ"ת. החזרת המתנות – אומדנה ולא קנס במה שכתב לבאר את הערת השוליים ומטרתה: תגובתי: עיינתי בשנית בנימוקיי ולא מצאתי הנחת יסוד כי יש אפשרות שזהו קנס.

"והאמת והשלום אהבו." הרב מימון נהרי פסק דין לאור כל האמור בנימוקים המפורטים פוסק בית הדין (כדעת הרוב): הערעור מתקבל בחלקו כדלהלן: המערערת זכאית ל־16.95% משווי הדירה.

בבואנו לבחון את השאלה אם חוק מסוים בהשתמשו במונח "בן-זוג" מתכוון להשוות את מעמדה של ידועה בציבור לצורך אותו חוק, למעמדה של אשה נשואה, יש לתת את הדעת לכל ההיבטים הרלבאנטיים למתן הפרשנות ה'נכונה' לאותו דיבור ובמיוחד לתכלית המונחת ביסוד דבר החקיקה.

מתנות לקרובים (ב) מכירת זכות במקרקעין בדירת מגורים, ללא תמורה, מיחיד לבן זוג המתגורר יחד אתו בדירה, פטורה ממס; לענין זה, "בן זוג המתגורר יחד אתו בדירה" - מי שעשוי לחול עליו סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ח-1965, וחי ביחד עם בן זוגו חיי מישפחה במשק בית משותף בדירת המגורים הנמכרת, שנה לפחות לפני המכירה.

עמדתו היתה, כי הוראת החוק הקיים פוטרת מתשלום מס, העברה ללא תמורה לקרובים הכוללים בני זוג, הורים ועוד, אך "מיתעלמת מידועים בציבור, שהם פעמים רבות קרובים לנותן המתנה יותר מכל אדם אחר..." (הצעת חוק מס שבח מקרקעין (תיקון מס' 26), התשנ"ד-1994ה"ח 408).

בני זוג נשואים נהנים לא רק מהקלות במס, אלא הם כפופים להוראות מס אחרות המחמירות איתם (לדוגמא, כאשר בן זוג נשוי מוכר דירה, נלקחים בחשבון לצורך חיובו במס, גם דירותיו של בן זוגו והפטורים אותם ניצל).

אין היא "מהפך" משפטי, אין היא גורמת לשינוי קצוני בתפיסה חברתית מקובלת ---" (שם, בעמ' 47). (על השוואת מעמדם של בני זוג לא נשואים, שנתקיימו בהם היסודות שפורטו בסעיף 55 לחוק הירושה, למעמדם של בני זוג נשואים ראו ע"א 1717/98 בלאו נ' פוזש, פ"ד נד(4) 376; כמו כן עיינו בדברי הבקורת על הגישה במאמריו המעניין של ש' ליפשיץ "נשואים בעל כורחם? ניתוח ליבראלי של מוסד הידועים-בציבור" עיוני משפט כה (תשס"ב) 741, 799 ואילך).

...

המשיבה תשלם למערער הוצאות בסך 7,500 ש"ח. ת (בדימ') הנשיא א' ברק: צר לי, אך עלי לחלוק על דעת חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן.

האם מסקנה זו משתנה בשל תיקון תשנ"ד והוספת תקנה 20א לתקנות? היש לתיקון זה השלכה על בעיית הפטור הכללי ממס שבח מקרקעין ולעניין הפטור החלקי ממס רכישה? שאלה פרשנית זו אינה פשוטה כלל ועיקר (ראו נדב ונוימן, "הידוע בציבור – האם בגדר בן זוג?", מיסים יג/2, א-50 (1999)).

גישה זו אינה מקובלת עלינו.

עמדתו היא כי בני זוג שחיו חיי נישואין תקינים ונהנו ממנעמי החיים המשותפים ובכלל זה מכספי המירמה בהקף עצום שנטל החייב, חייבים במקביל בחובות שהתהוו כתוצאה מכך.

ואשר למחצית הדירה ברחוב פינסקר, אכן החייב והנתבעת ממשיכים לגור בימי חייהם בדירה ברם העברה בחיים בתוך מישפחה, עם זכות מדור להורים, אינה ארוע נדיר או חריג שיש בו כדי להצביע על עסקה למראית עין.

לגופו של עניין הסכמי המתנה של מחציות שתי הדירות ברחוב חביבה רייך ופינסקר, הם אינם הסכמים אמיתיים שמשקפים העברה גמורה של זכות הקניין בדירות.

בעניינינו אין חולק שכל הדירות נרכשו לפני ביצוע העבירות (1996 עד 2001) ואין טענה שמימון הרכישות נעשה באמצעות כספי הגניבה, ברם התובע סבור שאין רלוואנטיות למועדי הרכישה ויש להפרע מהנתבעת בשל האחריות המשותפת פרי ההלכה הפסוקה, מכלל נכסיה באשר הם. הסוגיה הטעונה הכרעה היא בעלת היבטים משפטיים, עובדתיים ומדיניות משפטית מורכבת.

נמצא כי בפסק דין דוד, בפרשת טווינקו, בפסק דין סיטין, ובכל פסקי הדין בהקשר הזה אליהם הפנה התובע בטענה ליישום חיוב בת הזוג בחובות בן הזוג החייב, בתחרות עם נושה- בחלק מהפסיקה השאלה בכלל הושארה בצריך עיון ברם בכל מקרה בו הוכרו זכויות הנושה, הוגבלו זכויותיו לחצי הדירה שהזכויות בה מוקנות לבן הזוג החייב, וניתנה הגנה לחצי הדירה של בת הזוג שלא יצרה את החובות.

...

בנוסף אני קובעת כי לא הוכחה הנאת הנתבעת מכספי החייב.

אני קובעת כי חצאי הדירות היו ונותרו קניינה והיא היתה זכאית לעשות בהן כמיטב הבנתה.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

האם כספים בהקף של 3.5 מיליון ₪ שקבל בן הזוג מאביו מהוים הלוואה? משיכת בעלים ? או מתנה? רקע עובדתי: התובעת והנתבע יהודים אזרחי ישראל, נישאו זה לזו בשנת 2002 ומנישואים אלו נולדו להם שלושה ילדים משותפים: ט.ב (בגירה) ילידת 2004 , א.ב יליד 2007 וא.ב יליד 2008 .

יובהר כי עמדתו של המומחה אינה כובלת את בית המשפט ודבריו אינם בבחינת ראה וקדש, כך שההכרעה בעיניין זה היא לעולם בידי בית המשפט – בודאי בסוגיה מעין זו שהיא סוגיה משפטית וראייתית ולא שבמומחיות המומחה.

ייתכן וקיבל יותר אחריות בהיבט ניהולי, אך הכל בשל אמונו של אביו בו ורצונו לקדמו ולא בשל כישורים יוצאי דופן או השקעה מיוחדת שהייתה במהלך הנישואין.

" (ההדגשה שלי א.ז. ואינה במקור) לאחר שראינו שיש מסד נורמאטיבי לפסיקת הפרישי הישתכרות במקרים חריגים גם מקום שלא הוכח וויתור משמעותי, נישאל עצמנו האם מדובר במקרה שבו יהיה זה צודק, הגון ומאוזן שביציאה מהקשר משתתפת האישה בחובות האיש לאביו, משלמת לאיש מחצית הזכויות בדירה, ונותרת ההורה הדומינאנטי בטיפול בילדים כשהיא מקבלת קצבת נכות בסך 6000 ₪ והאיש מישתכר לפחות 31,000 ₪ בחודש? נראה כי בנסיבות אלו בהן אין לצדדים נכסים משמעותיים נוספים לאיזון וחלוקה, הרי שללא פסיקת הפרישי הישתכרות תוצאת האיזון לאחר 19 שנות נישואין בעושר נראית התוצאה קשה ולא מאוזנת דיה מבחינה כלכלית.

...

אשר על כן הנני מקבל את עמדת המומחה וקובע כי שווי חברת *** (לאחר קיזוז ההתחייבויות) בסך של 14,437 ₪ בחובה.

(( נ' ש.י (נבו 6.11.2013 סבורני כי בנסיבות אלו, הדרך הנכונה והצודקת לפירוק השיתוף במטלטלין, היא בדרך של חלוקה בעין, כך שהאשה תערוך תוך 14 יום מהיום 2 רשימות של כלל פרטי המיטלטלין בבית (לא כולל מיטלטלין השייכים לילדים ויישארו כאלה) והאיש יודיע באיזו רשימה הוא בוחר והכל תוך 14 יום לאחר מכן.

בהיעדר שיתוף פעולה או הסכמה אני קובע כי פסק הדין יבוצע בלשכת ההוצאה לפועל.

לטענתם, שני בני הזוג עבדו במשקו של דג. יעקובוביץ טענו כי עוד קודם לנישואיהם, בשנת 1976, בא דג בהצעה לשני בני הזוג להיות שותפים מלאים במשקו כדי להגדילו ולהכניס בו השקעות נוספות.

יעקובוביץ טענו כי בשנת 1978 הם רכשו משק במושב כפר חסידים כאשר המימון לרכישת המשק בא משלושה מקורות: ממכירת הדירה ברכסים; ממתנה שנתנו הוריו של אלכסנדר יעקובוביץ לבני הזוג בסך של 65,000 ל"י; ומהלוואה שבני הזוג יעקובוביץ נטלו כאשר ההחזרים של ההלוואה שולמו על ידי השותפות.

הפסק התייחס הן להיבטים העובדתיים השונים שהתעוררו במסגרת הבוררות והן להיבטים המשפטיים הנוגעים בדבר.

...

אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את בקשתם של המבקשים באופן חלקי ואני מורה כדלקמן: אני מבטל את חיובם של המבקשים בהשבת סך של 800,000 ₪ (כאמור בסעיף 35 לפסק הבורר).

למען הסר ספק, אני מורה גם על ביטול החיוב בתשלום סך של 500,000 ₪ הנזכר בסעיף 3 בעמ' 26 לפסק הבורר מאחר ואני מניח שבפוסקו סכום זה התכוון הבורר לחיוב בהשבה, למרות שבסעיף 35 לפסקו נקב בסך של 800,000 ₪.

אני מחייב את המשיבים יחד ולחוד לשלם למבקשים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.