מתנגדים בנו ללא היתר מושתקים

רשויות התיכנון אינן בודקות את התקינות של הבנייה מן הצד של זכויות הקניין, וכל בעל דירה יכול להשמיע היתנגדות, אשר תישקל לגופם של דיני התיכנון בלבד" (מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א) 695)".

גם אם הטענה נכונה מבחינה עובדתית, יובהר כי אין בכך כדי לפגוע כהוא זה בזכות המינהל לידרוש תשלום דמי היתר או כל תשלום אחר עבור בניה חורגת הן אילן והן דוד הצהירו, כי המינהל מנוע מלטעון שהבית ניבנה ללא הסכמתו והוא מושתק מלהעלות טענה זו אגב שהוי והתיישנות.

עוד העידה בנדון, כי בעת קבלת הפנייה להיתר הנוסף, רק אז ידע המינהל על הבנייה בנחלה ב- 1982, ולשאלה האם הם יכלו לדעת לפני , השיבה : "אם הם היו מחליטים שרוצים לעשות סקר במושב...ולחפש כל מי שבנה ללא היתר אולי היינו יודעים לפני" (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 19/5/2015, שורות 1-2).

...

בעניין זה, אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעים, כי לו היה המינהל חותם על הבקשה בשנת 1982, או לו היה מוכח בפני בית-המשפט, שלא היו מעולם מצבים שבהם ניתן היתר בנייה ללא חתימת המינהל, הרי שאז היה מקום לדון בטענות של שיהוי והתיישנות מתוך חזקת הידיעה.

בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א 5492/04 מצלאוי חברה לבנין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל- מחוז תל אביב (7/5/06), ששם אומנם נידונה השאלה, האם המינהל, זכאי לדרוש תשלום (המכונה "דמי היתר") בגין הגדלת היקף הבנייה המותרת במגרש לגביו נחתם בין הצדדים הסכם פיתוח, כאשר הגדלת היקף הבנייה מקורה בתכנית מתאר שאושרה לאחר החתימה על הסכם פיתוח, והאמור שם מתאים למקרה הנדון, וכך נקבע: "במקרה שלפנינו, משהתמורה ששולמה על-ידי המערערת (ועידה) עבור זכויות החכירה נגזרה מאפשרות הניצול של המגרש, ומשזכויות השימוש במגרש שהוקנו למערערת הוגבלו לניצול קיבולת הבנייה הקיימת, תכליתו והגיונו המשפטי והכלכלי של הסכם הפיתוח מחייבים את המסקנה, שכוונת הצדדים הייתה שהגדלת קיבולת הבנייה תחייב תשלום נוסף. הדעת אינה נותנת, בנסיבות אלו, שציפייתם הסבירה של הצדדים הייתה שהמערערת תהא זכאית לעשות שימוש בקיבולת הבנייה המוגדלת ללא תשלום...". גם במקרה דנא, מקור הדרישה לתשלום, אינו בעצם הבקשה שהמינהל יחתום על הבקשה להיתר הבנייה של בית נוסף בנחלה, אלא בבנייה בשטח החורג מ- 160 מ"ר, שהוא היקף הבנייה המותר בנחלה לבית ראשון, היקף הפטור מתשלום דמי היתר, וזאת כמפורט לעיל.

בסיכומו של דבר, הנני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.

העותרות בנו במיגרש 1211 בניה ללא היתר ולא קיימו צו הריסה מינהלי שהוצא נגדם.

גם לתוכנית זו לא הייתה היתנגדות מצד העותרות וההשגה על התוכנית, בגדרה של עתירה זו, באה לעולם יותר מ-11 שנים לאחר אישורה של התוכנית.

שהוי רב שנים זה משמיע כי הלכה למעשה ויתרו העותרות על טענותיהן כלפי התוכנית ולפיכך הן מושתקות מלהעלותן כעת.

...

ממילא העירייה אינה נתונה למגבלת שימוש בנכס שהועבר לה. התוצאה העתירה נדחית הן בשל שיהוי מהותי שחל בהגשתה והן מפני שלא נמצאה הצדקה לטענות העותרות.

נטען, שבהיעדר תשתיות לא ניתן ליתן היתר, הן כיוון שתמ"מ 219 החלה על המקרקעין לא מאפשרת את מתן ההיתר ללא תשתית מינימאלית והן כיוון שלפי סעיפים 145(ב) ו-145(ג1) לחוק התו"ב על הועדה להמנע ממתן היתר מקום בו אין תשתיות מספיקות לאיכלוס; בנוסף נטען שהעותר עשה דין לעצמו, בנה בשטח ללא היתר ואף בחריגה מהבקשה שהוגשה על ידו; כן נטען שפג תוקפם של ההיתרים הקודמים וכי מצב המבנה כיום אינו תואם להיתר המבוקש ולא להיתר משנת 2001, וכי יש לזקוף לחובתו של העותר העובדה שהחל בבנייה לפני הנפקת ההיתר.

נטען, שהמבנה הקיים מחובר לתשתיות, פרט לתשתית מים שניתן ליפתור בקלות ובעלות זניחה, היה מאוכלס עשרות שנים וניתן לו היתר – מה שמעיד על קיום תשתיות לצורך מתן היתר ולכל הפחות יוצר השתק לטענה שאין תשתיות מתאימות.

ובעניינינו תאגיד המים מיתנגד לחיבור המבנה לתשתית.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

סוף דבר העתירה נדחית.

נטען כי אין בכתב אישום זה כדי ללמד דבר על זכות המנוח במקרקעין מלבד זאת שהוא בנה ללא היתר והגביה גדר קיימת ולכל היותר ניתן ללמוד כי המנוח החזיק בנכס משנת 1984.

התובעת מיתנגדת להרחבת חזית ולהעלאת כל טענה חדשה מעבר לנטען בכתב ההגנה.

" כן אני דוחה את הטענה כי יש בפסקי הדין הפליליים נגד המנוח לגבי בניית/אי הריסת הגדר משום השתק פלוגתא, לפיו החזקת המנוח בבית והמקרקעין היתה כדין.

...

" כן אני דוחה את הטענה כי יש בפסקי הדין הפליליים נגד המנוח לגבי בניית/אי הריסת הגדר משום השתק פלוגתא, לפיו החזקת המנוח בבית והמקרקעין היתה כדין.

לפיכך אני קובעת כי מעת שהרשות שניתנה מכללא למנוח ואחריו לנתבע להחזיק במקרקעין בוטלה, והודעה על כך ניתנה לנתבע בעצם הגשת התביעה לפינוי וסילוק יד - דין התביעה להתקבל.

לעניין דמי שימוש, אני קובעת כי עד מועד הגשת התביעה אין לתובעת זכות לדמי שימוש, ולכן הבקשה לפיצול סעדים נדחית.

לדבריהם, מלבד הססמה "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה" לא נאמר בפסק הדין דבר, ולעומת הנסיון העז של המשיבים להמשיך ולהשחיר את המערערים בטענה שבנו ללא היתר, בפסק הדין נכתב מפורשות שהמערערים "עשו שימוש בסטיה מן ההיתר". אציין, שמה שנכתב בפסק הדין הוא שהוגש נגדם כתב אישום "בגין שימוש במקרקעין בסטיה מהיתר". המערערים הביאו את דברי פסק הדין שלפי תקנה 3 בית המשפט אחראי לניהול ההליך וקידומו באופן יעיל ראוי והוגן, ובקשו שבית המשפט לערעורים יתן דעתו אם המהלכים שהובילו לדחיית התביעה ראויים והוגנים.

המשיבים טענו בתשובתם שבהתאם לתקנון הבית המשותף ניתנה לבעלי הדירות בקומת הקרקע אפשרות לפצל את הדירה בבעלותם לשתיים, ולהוסיף תוספות לפי הזכויות המוקנות להם, ויתר הבעלים אינם יכולים להיתנגד לכך.

אין לאפשר לעבריין מורשע לתבוע מהמתלונן את עלות הקנס שהוטל עליו והפסדים נוספים, בטענה שהוא היה מושתק מלהתלונן.

...

לא ברור איזו חובה חקוקה הפרו המשיבים לטענת המערערים, לאחר שנטען בסעיף 8 לכתב התביעה ש-"ראשיתה וסופה של תביעה זאת הוא בהפרת הסכם". איזה חוק מצווה על המשיבים שלא לדווח לרשויות על עבירות בנייה? על פי כל האמור לעיל, אין מקום לשנות את פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר ניתן לאחר מתן הזדמנות הוגנת לצדדים לטעון את טענותיהם, ועל פי סמכותו של בית המשפט לדחות את התביעה על הסף מטעם המצדיק זאת, אשר הופעלה לאחר שיקול דעת בהתאם לדין.

על כן, אני דוחה את הערעור.

המערערים ישלמו למשיבים הוצאות משפט, על פי תקנה 153 ועל פי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) בסך 10,881 ₪.