מתן תוקף של פסק דין להחלטת ועדת הערר המחוזית

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 13878-10-19 פלאצ'י נ' מקומית לתיכנון ובניה הרצליה באמצעות המועצה המקומית כפר שמריהו לפני כבוד השופטת ירדנה סרוסי מערער שרון פלאצ'י ע"י ב"כ עו"ד אמיר דנוס משיבה הועדה המקומית לתיכנון ובניה הרצליה באמצעות המועצה המקומית כפר שמריהו ע"י ב"כ עו"ד שירי לוי ממשרד עו"ד גדעון פישר ושות' פסק דין

בפניי בקשה משותפת למתן תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו הצדדים (להלן: "הבקשה").

במסגרת ההסכמות, הצדדים מבקשים לדחות את העירעור, תוך הותרת החלטת ועדת הערר למחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר") על כנה, למעט הקביעה בעיניין סכום החבות בהיטל השבחה, כפי שיפורט להלן.

כפי שנקבע בעיניין דוברונסקי, בסעיף 36: "נקודת המוצא היא כי נכון לקדם הסכמי פשרה בין צדדים כל עוד אינם חורגים ממיתחם הסבירות. במסגרת זו יש לתן את הקרדיט המתאים לטענות הועדה המקומית בהיותה רשות מנהלית, הנהנת מחזקת התקינות המנהלית גם בהחלטותיה להגיע להסכמי פשרה. כרשות מנהלית מחויבת הועדה המקומית לשקול את כל השיקולים המצופים ממנה כגורם מינהלי ושיקולים אלה עוברים גם את מסננת ועדת הפשרות ברשות המקומית. במצב דברים זה, רק חריגות ממיתחם הסבירות יצדיקו היתערבות בשקול דעת הועדה המקומית לאשר את הסכם הפשרה". לאור האמור ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 13א לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה, התשכ"א-1965, אני מורה על אישור הסכם הפשרה ואני נותנת לו תוקף של פסק דין.

...

בכל הנוגע ליתר התקופה, לאור ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים והחיסכון הניכר במשאבים הציבוריים ובזמן השיפוטי, אני סבורה כי יש לתת מקום להסכמות הצדדים בנוגע לריבית הפיגורים.

בכל הנוגע לתנאי השלישי, אני סבורה כי הסכם הפשרה אינו פוגע בשוויון בין נישומים.

כפי שנקבע בעניין דוברונסקי, בסעיף 36: "נקודת המוצא היא כי נכון לקדם הסכמי פשרה בין צדדים כל עוד אינם חורגים ממתחם הסבירות. במסגרת זו יש לתן את הקרדיט המתאים לטענות הוועדה המקומית בהיותה רשות מנהלית, הנהנית מחזקת התקינות המנהלית גם בהחלטותיה להגיע להסכמי פשרה. כרשות מנהלית מחויבת הוועדה המקומית לשקול את כל השיקולים המצופים ממנה כגורם מנהלי ושיקולים אלה עוברים גם את מסננת ועדת הפשרות ברשות המקומית. במצב דברים זה, רק חריגות ממתחם הסבירות יצדיקו התערבות בשיקול דעת הוועדה המקומית לאשר את הסכם הפשרה". לאור האמור ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 13א לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"א-1965, אני מורה על אישור הסכם הפשרה ואני נותנת לו תוקף של פסק דין.

וכך קבעה ועדת הערר בהחלטתה: "איננו סבורים כי יש מקום לאפשר לועדה המקומית להעלות ראשונה טענה כי העוררים הנם קבוצת רכישה בשלב שלאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בדיון הנוסף בעיניין דיבון, אך משום שבית המשפט קבע כי אין בפסק דינו משום הכרעה בעיניין קבוצת רכישה." בהנתן האמור, טענה המערערת, כי סטתה ועדת הערר מההנחיה שניתנה לה על ידי בית המשפט העליון בפסק דין אלבק ועל כן יש לבטל קביעותיה ולהחזיר הדיון לועדת הערר על מנת שהיא תוכל להציג טיעוניה.

בית המשפט המחוזי בעיניין יוסיפיאן, אשר נידרש לעניין תחולת תיקון 84 על עניינו של המשיב 4 (מר לוי) קבע בנידון, בסעיף 41 לפסק הדין, את הדברים הבאים: "המשיבה טענה כי המועד הרלוואנטי הוא מועד מסירת השומה לנישום, וכי השומות הרלבנטיות לערר דנן נימסרו לגישתה בטרם המועד שנקבע בתיקון (1.5.2009). ואולם, כעולה מהערעור, בקשת הפטור שהוגשה מתייחסת לשומה מיום 2.12.2012. כך גם עולה מהחלטתה של ועדת הערר (שקבעה בראשית החלטתה כי שומת היטל ההשבחה היא מיום 2.12.2012). לכן מועד השומה, וממילא גם המועד בו השומה הובאה לידיעת המערערים, הוא מאוחר למועד בו ניכנס תיקון 84 לתוקפו" ועדת הערר בהחלטתה, מושא העירעור שבפני, קבעה בנידון את הדברים הבאים: "הצדדים בפנינו חלוקים בשאלה, האם חלק זה של פסק הדין הנו חלוט אם לאו: העוררים מצידם טוענים כי הוועדה המקומית לא ביקשה לערער על פסק הדין ואילו הם לא ערערו על חלק זה שלו, ומכאן שהוא חלוט; ואילו הועדה המקומית טוענת כי מאחר שתוצאת פסק הדין היתה לטובתה, הרי שלא היה בידה לערער על עניין זה. אנו סבורים כי הכרעה במחלוקת זו אינה נחוצה. משהכריע בית המשפט סוגיה זו, הרי שלמצער מדובר בהלכה מנחה. משההכרעה עוסקת בתיק זה אין לנו אלא לפעול בהתאם לה ובכל הענווה אף בהסכמה. " המחלוקת הנה איפוא האם הכרעת בית המשפט המחוזי בעיניין יוסיפיאן מהוה השתק פלוגתא בסוגיה הנדונה, השתק במשמע שהקביעות בנידון מחייבות את ועדת הערר.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי כי יש לדחות הערעור.

לסיכום, קובע בית המשפט שם, כי סעיף הפטור מאפשר ליתן פטור לכל אחד מהמחזיקים במשותף בקרקע העומד בתנאיו, והוא אינו קובע מגבלה שלפיה ניתן יהיה להקנות פטור אחד לכל היותר בגין חלקת מקרקעין אחת.

לפיכך, הערעור נדחה אך מובן, כי בהינתן העובדה שהבניין טרם נבנה ידחה תשלום השומה עד לאחר חלוף המועד הנדרש לשם בחינת העמידה בתנאים המזכים את המשיבים בפטור המיוחל.

ואלו דברי ב"כ המועצה כפי שנטענו בפני הועדה: "גם אנחנו חושבים שהליך האישור פגום מבחינה תכנונית מבלי לפרט את הסיבות ואנו חושבים שהחלטת האישור של התכנית יש בה פגם שצריך לבטל... ההסכמה אומרת כך: אנחנו נתמוך בעמדתם שהתכנית שאושרה אושרה שלא כדין ועל כן יש לבטלה ובמקביל, נחזור לתכנית המקורית שהייתה בהליכי תיכנון, קרי תכנית בסמכות המחוזית שכולל גם הפקעת שטחים לצורך התוית הדרך..." טענות הצדדים: עמדת הנתבעים והמועצה: לטענת הנתבע 1, יש לבטל את פסק הדין החלקי לאור החלטת ועדת הערר לפיה החלטת הפקדת ואישור תכנית התב"ע בטלות.

(בהודעה מוקדמת יותר, מיום 10/10/19 ציינו נתבעים אלה כי הם אינם צד להסכם וכי לשיטתם, נוכח עמדת המועצה, אין כל בסיס לתביעה) עמדת התובעים: התובעים 2-7, 9-15 ו- 18-27 (להלן יכוּנו: "התובעים") הגישו בתאריך 19/02/20 תגובתם, במסגרתה הביעו את היתנגדותם לבקשה וזאת מכמה נימוקים: · הודגש כי הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים לא צורף להודעה שהגישו הצדדים ולבקשה למתן פסק דין חלקי ועל כן, אליבא דתובעים, לא ניתן להסכם זה תוקף של פסק דין.

מטעם המועצה הובהר, לא אחת, ואף עובר למתן החלטת הוועדה, כי באם התכנית לא תאושר, לא יהיה תוקף להסכם הפשרה שנחתם על ידי הצדדים וכי יהיה מקום לבטל את פסק הדין (ראו הודעה מיום 22/09/19).

שינוי זה הבא לידי ביטוי בהחלטת ועדת הערר ובביטול תוכנית התב"ע. מבלי לגרוע באמור אדגיש, למען הסר ספק, כי נכון לעת הזו צו המניעה הזמני עומד בתוקפו – על כל המשתמע מכך וזאת במערכת היחסים שבין התובעים, המועצה (שגם היא תובעת בתיק זה) ובין הנתבעים כולם, אך אין בכך כדי להותיר על כנו את פסק הדין החלקי, הכולל התחייבויות של שני הצדדים לוֹ.

...

למקרא ההסכמות שהיו בין הנתבע 1 למועצה נמצאנו למדים כי גמירות דעת להקניה שכזו – אָין.

לא למותר יהא להפנות, בעניין זה, לסוגיו השונים של האדם השלישי, כפי שמפורטים בעמודים 725-726 בספרם של המלומדים פרופסור שלו ואפי צמח (ראו לעיל) – "טפיל משפטי, מוטב מקרי ומוטב מכוון" ובתוך כך, לקבוע, כי הגם שלתובעים יכולה לצמוח תועלת מקיומו של ההסכם (בשים לב לטיבה של התביעה דנן והסעד לו הם עותרים), הרי שאין בכך כדי להביא למסקנה לפיה קיים בסיס משפטי לדרישת קיום ההתחייבויות אשר עוגנו בהסכמות שהיו בין המועצה לנתבע 1.

אומנם, כאשר עסקינן בבקשה לביטול פסק דין חלוט ניתן לעתור לביטולו ומבחינה דיונית יש לעשות זאת בגדרי תובענה חדשה, אולם במקרה דידן, נוכח הנתונים שפורטו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהגשת הבקשה בגדרו של הליך זה. התוצאה : אני נעתרת לבקשת הנתבע 1 ומורה על ביטול פסק הדין החלקי שניתן ביום 13/07/18 ובתוך כך, מורה על ביטול הסכם הפשרה מיום 01/05/18.

לעניין זה טוענים המבקשים 1-2, כי מדובר בקיר אשר ניבנה על פי הסכמה שהושגה בין הצדדים במסגרת דיון בערר 5371/13 מיום 21.11.2013, אשר קיבלה תוקף של החלטה מחייבת של ועדת הערר המחוזית.

על כן, טוענים המבקשים, 1-2, בעיניין הקיר האמור קם מעשה בית דין ואין לידון בו. לטענת המבקשים 1-2, עילת התביעה בנוגע לקיר נולדה ביום 21.11.2013, עם מתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים ביחס להקמתו, ואין לאפשר למשיבים היום, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, לפתוח דיון חדש באותו הסעד שכבר נדון.

אף אם הסכמות הצדדים ביחס לאופן שבו ייבנה הקיר קיבלו תוקף של פסק דין כבר ביום 21.11.2013, הרי שעד שלא החלה בנייתו, לא קמה למשיבים כל עילת תביעה, שכן טענותיהן הן כי הבנייה נעשית בנגוד למוסכם ולהחלטות בנושא.

...

על כן, אני סבורה כי יש לדון בטענות המבקשים כטענות מקדמיות.

מדובר בעילות תביעה נזיקיות העולות כדי מאות אלפי שקלים שהוצאו על ידי המשיבים לאו דווקא בשל הליכים משפטיים שנדונו בבית משפט ושניתן לגביהם פסק דין, כך שדין טענות המבקשים לעניין זה להידחות.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הבקשות מתקבלות באופן חלקי.

המזכירות תואיל לדוור העתר החלטתי זו לב"כ הצדדים.

במסגרת הסכם הפשרה שהוגש למתן תוקף של פסק דין, הבהירו הצדדים כי התובעים והנתבעת 2 הגיעו להסכמה לפיה הנתבעת 2 תשלם לתובע 1 סך של 55,471 ₪, וכן הוצאות משפט על סך של 17,000 ₪ כולל מע"מ. עוד הבהירו הצדדים כי הנתבעת 1 לא מיתנגדת להסדר הפשרה, אולם היא מבקשת כי בית המשפט מתבקש להכריע, במסגרת ההחלטה על סגירת התיק, בסוגיית הוצאות המשפט שיש להטיל על התובעים בגין הגשת התביעה נגדה.

לטענת התובעים, התביעה שהוגשה כנגד שני הנתבעות נכונה ומוצדקת, שכן שתיהן חויבו בתשלום על פי החלטת ועדת הערר המחוזית.

...

שאלת אחריותה בסופו של דבר הייתה מתבררת בפסק הדין.

כמובן שאין זה המקום להכריע בסוגיות אלה, והן רק ממחישות את האפשרות השונות שמא בפסק דין סופי אפשר שבית המשפט היה מוצא כי נוכחותה של הנתבעת 1 כבעל דין הייתה נחוצה לצורך בירור מלא ומקיף של המחלוקת (גם אם לצורך הדיון נניח כי בסופו של דבר התוצאה הייתה זהה), ועל אותו משקל אפשר שנוכחותה הייתה מיותרת ולא נדרשת לכתחילה.

בעניין זה, ובשים לב לשיקולים המנחים והגורמים המשפיעים על גובה ההוצאות ושכ"ט, ובכלל זה: אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי הנתבעת 1 בהליך, השלב שבו הסתיים ההליך והמשאבים השיפוטיים שנחסכו, מצאתי, לאחר עיון בטענות התובעים, לסטות במעט מהחלטתי הראשונית ולהעמיד את שיעור ההוצאות שהתובעים ישלמו לנתבעת 1 על סך של 6,000 ₪ (כולל מע"מ) אשר ישולם בתוך 30 ימים מהיום.