מתן שוחד לעובד ציבור זר

פרשת שיכון ובינוי בפברואר 2018 (לפני פירסום שלב המיון המוקדם) ניפתחה חקירה גלויה בתיק שיכון בינוי, שעניינה חשדות לתשלומי שוחד בהקף של מאות מיליוני ₪ ששולמו לעובדי ציבור זרים במדינות שונות בהן פעלה שיכון ובינוי, בדגש על מדינות באפריקה, וזאת לאורך כעשור מאז תוקן חוק העונשין ונקבע האיסור הפלילי בדבר מתן שוחד לעובדי ציבור זרים.

...

בית המשפט העליון קבע כי "מקובלת עליי טענת המשיבות בהקשר זה, כי בקשת המערערת לשנות את הדוחות הכספיים רטרואקטיבית – וזוהי משמעות טענת המערערת הלכה למעשה – היא ספקולטיבית ונטולת בסיס חוקי ומעשי. אין זה מתפקידה של הוועדה להכריע בדבר עברה הפיננסי של שיכון ובינוי על סמך ספקולציה בדבר העונש שייגזר עליה ככל שתורשע, ואין שום תימוכין לסברה כי התחשבות בחשדות הייתה מובילה למסקנה כי שיכון ובינוי לא הייתה עומדת בתנאי הסף הפיננסיים" (שם, פס' 38).

בית המשפט העליון קבע "שמלוא השיקולים נשקלו על ידי הוועדה והמסקנה אליה הגיעה סבירה בנסיבות העניין ואינה מגלה עילה להתערבות" (שם, פס' 37).

סוף דבר העתירה נדחית.

פתח דבר היחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרת ישראל (יאח"ה-להב 433) בשיתוף יחידת החקירות של הרשות לניירות ערך ובלווי פרקליטות מחוז תל אביב (מסוי וכלכלה) (להלן בצוותא: המדינה) מנהלות מזה מספר שנים חקירה חובקת עולם (תרתי משמע) בחשד למתן שוחד בהיקפים עצומים לעובדי ציבור זרים על ידי המשיבות, עובדיהן ומנהליהן, קשירת קשר לפשע, רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירות דיווח לפי חוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך), הלבנת הון, שבוש מהלכי משפט, השמדת ראיה.

...

חלופות תפיסה מקובלת עליי טענת המדינה, לפיה חלופות תפיסה שאינן כוללות נכס משועבד של ממש אינן מתאימות, בהיעדר ביטחון מספק בשווין העתידי, כמו גם באפשרות לחלטן.

החברה הצביעה אמנם על איתנות פיננסית לעת הנוכחית, גם בהינתן מצב החירום המקומי והעולמי (אין על כך מחלוקת), אך מנגד לא שוכנעתי כי די בכך כדי להבטיח יכולת פירעון של חילוט עתידי, ככל שיוגש כתב אישום וככל שהחברה תורשע בדין.

אני מקבל את בקשת המדינה ומורה על הארכת תוקף התפיסה למשך 180 ימים נוספים שמניינם מיום 29.8.20.

בהמשך, בחודש פברואר 2018, ניפתחה חקירה משטרתית בעיניינן של חברות מקבוצת שיכון ובינוי, בחשד למתן שוחד לעובדי ציבור זרים.

...

נקבע, כי "כאשר מדובר בחומר שממילא כבר נחשף, הרציונל של סעד מניעתי נחלש. אם אורה על השבת החומר לא תהיה לכך משמעות על התנהלות החקירה, שכן זו כבר הסתיימה. במובן זה, אין לסעד המבוקש כל משמעות בשלב זה". לכך מתווסף "הקושי לברר עניינים שבעובדה [...]. הטענה העיקרית היא טענת ויתור, וזוהי טענה עובדתית בחלקה, שקיים קושי להכריע בה בשלב זה". לבסוף, נזקף השיהוי בהגשת הטענה לחיסיון, לחובתו של שי. צוין, כי "[שי] מעלה את טענת החיסיון שלוש שנים לאחר שהמסמכים נפתחו, ואף לאחר שהועמדו לעיון צדדים אחרים להליך כחלק מחומרי החקירה שהועברו לקראת שימוע. עצם כבישת טענת החיסיון עד לשלב מתקדם כל כך, לאחר השימוע, מחזקת את הסברה שטענת החיסיון נזנחה". נוכח כל האמור, נקבע כי "כלל החומרים [שהמשיבה] כבר נחשפה לתוכנם, יוותרו בידה". ההחלטה הראשונה של בית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום, הגיש שי ערר לבית המשפט המחוזי.

לגוף הדברים נטען, כי "ויתור על חיסיון עורך-דין – לקוח במהלך חקירה כעד, לצורך מסירת ראיות שונות, אין בו כדי לשלול את הזכות לחיסיון עורך-דין – לקוח במהלך חקירות באזהרה עתידיות"; כי "היה על המשיבה להביא את הנושא להכרעת בית המשפט עוד בטרם עשתה שימוש בראיות החסויות, ובטרם הפיקה, עיינה וחקרה את [שי] באזהרה"; וכי "אין מקום לקיים דיון בשאלת קיומו של חיסיון עורך-דין – לקוח בנוגע לראיות חסויות אשר נמצאו ברשותו של נחקר [...] ואף להורות על חשיפתן, מבלי לאפשר לבא-כוח הנחקר לעיין בראיות החסויות ולנמק מדוע אין מקום לחושפן". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות לערור, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

דומה כי אף המשיבה לא חולקת על כך. כך, ב"בקשה לפרסום החלטה", מיום 24.12.2021, שהוגשה מטעם המשיבה לבית משפט השלום, צוין, כי "ראוי להתחשב בכך שהחלטת החיסיון תורמת את חלקה במציאות המשפטית באופן שחורג מעניינו הפרטני של [שי], כך שיש חשיבות ציבורית בפרסומה לא רק בקשר [לשי], כי אם גם על רקע התפתחות הדין הקיים בכל הנוגע לחיסיון עורך-דין – לקוח בכלל, ולעניין וויתור חלקי ושלילת האפשרות לחזור מוויתור בכל מצב בפרט". דא עקא, עיון מעמיק בהחלטות בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, מלמד כי תהא ההכרעה בהן אשר תהא, לא יהא די בכך כדי לשנות את 'השורה התחתונה' בעניינו של שי. כך או כך, דין טענתו של שי, שלפיה חל על המסמכים חיסיון – להידחות.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות לערור נדחית בזאת.

] ואכן, כבר למחרת היום (דהיינו ביום 14.09.2016) הגישה היחידה החוקרת בקשה, לבית משפט השלום בראשון לציון, להוצאת צו אשר יאסור את פירסום עצם חתימת הסכם עד המדינה וכן כל פרט העלול להביא לחשיפת זהותו של עד המדינה, לרבות "מקום מגוריו, משלח ידו, בני משפחתו...". בבקשה צוין כי מדובר בחקירת חשדות לבצוע עבירות "של מתן שוחד לעובד ציבור זר, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירות על חוק איסור הלבנת הון ופקודת המיסים". בית המשפט נעתר לבקשה והורה על הוצאת צו איסור פירסום כמבוקש, שתוקפו לתקופה של שלושה חודשים.

...

ואולם, בשל העובדה שנימוקי ב"כ המאשימה מובאים בהחלטה זו רק בתמצית, ובהיעדר כל עילה מבוררת למניעת הפרסום המבוקש על ידי עיתון הארץ – אני נעתר בזה לבקשת העיתון (בקשה מס' 14) ומורה על פרסום הנימוקים בהתאם לנוסח המצונזר המצורף לתגובת המאשימה בבקשה הנ"ל (דהיינו התגובה מיום 13.07.2022).

סוף דבר: המסקנה המתבקשת היא, אם כן, כי מכלול השיקולים המשפטיים והעובדתיים תומך בקבלת הבקשה בעיקרה, כאשר במיוחד יש להדגיש את העדר התשתית הראייתית להצדקת המשך צו איסור הפרסום במתכונתו הגורפת; והכל כפי שפורט בהרחבה בהחלטה זו. בנסיבות אלה, ובהתחשב בחלוף הזמן הממושך בו צו איסור הפרסום כבר תלוי ועומד בתוקפו – שש שנים בקירוב – כמו גם בהלכה המחייבת שקילת קיומם של אמצעים אחרים העשויים להשיג את מטרת הצו אשר פגיעתם בפומביות פחותה, אני מחליט כלהלן: (א) אני מקבל את בקשת המבקש בעיקרה ומתיר את פרסום פרטיו המזהים של עד המדינה.

נוכח קבלת הבקשה בעיקרה, ובהמשך לאמור בהחלטה שניתנה בדיון שנערך ביום 26.05.2022, אני מורה בזה על עיכוב ביצועה של החלטה זו עד ליום 06.09.2022.