לפני בית הדין מונחת בקשת המבקשת למתן רשות ערעור על הוראת בית הדין האיזורי לפתוח תיק בירור יהדות כתנאי מקדמי לבקשתה לסידור גט וגירושין בהסכמה.
משלא עשתה כן, לא דן בית הדין עניינית בטענותיה לגבי יהדותה, ואין מקום שאנו כערכאת ערעור נדון בטיעונים שהמערערת מעלה לגבי יהדותה, אם טענות אלו לא נידונו בפני ערכאה קמא, שהורתה על קיום דיון כפי הפרוצידורה המקובלת.
וכאמור ייתכן שהערעור הוגש שלא בתום לב וממניעים זרים, אך בין כך ובין כך חובתנו לדחותו על הסף, ואולי אף היה מקום לחיוב בהוצאות בגין ביזבוז זמנו השפוטי של בית הדין שהצריך אותנו לכתוב החלטה זו.
מאחר דאתא לידן חובתי להבהיר מה שכבר הבהרתי בעבר בפסקי דין רבים, בין בשבתי כדיין בבית הדין האיזורי ובין בשבתי בערכאה זו, לגבי סמכותו של בית הדין להתיר נישואין במקרים שלא ברור ששני הצדדים יהודים על פי ההלכה:
סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, המגדיר את סמכות השיפוט של בית הדין הרבני, קובע: "עינייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים."
המחוקק הצריך שלושה תנאים לצורך קביעת סמכות בית הדין: יהודים, בישראל, אזרחי המדינה או תושביה.
בשל חשיבותו נעתיק את רובו:
(א) גט פיטורין לבני זוג אשר לא נישאו בישראל באמצעות רב רושם נישואין, יסודר לאחר שבית הדין יברר את יהדותו של כל אחד מבני הזוג אשר הוריו לא נישאו בישראל באמצעות רב רושם נישואין.
מלבד האמור נוסיף ונאמר כי בבג"ץ 359/66 בנימין גיתיה נגד הרבנות הראשית והמועצה הדתית ירושלים, פ"ד כב (1) 290, נקבע כי בסמכותו וחובתו של רושם הנישואין לבדוק יהדותו של מגיש הבקשה לנישואין אם התעוררו לו ספקות ולא ניתן פסק דין של בית דין רבני בנושא זה. הנשיא אגרנט ציין (שם, 302) כי אין פסול בבדיקה המוקדמת שערך הרב רושם הנישואין: "כל עוד לא השיג מערכאה משפטית מוסמכת (בית הדין הרבני) פסק הצהרתי, המכריז שהוא יהודי וכשיר, בתורת שכזה, לנישואין על פי דין תורה." גם השופט לנדוי אמר (שם 295): "על פי רצון הכנסת חייבת יהדותו להתברר בהתאם לדין תורה, ואנחנו לא נבוא ונחלוק בשאלה כזאת על דעתם המוסמכת של הרבנים."
נראה ששניהם סבורים שבית הדין הוא המוסמך לקבוע יהדות לצורך נישואין.
...
משכך, גם לוּ היה הערעור ערעור בזכות, היה הערעור נדחה על הסף.
ברם כיום, כשבית הדין מגיע למסקנה כי אחד המבקשים שבפניו אינו יהודי או שהוא ספק יהודי, שלא התקיים התנאי החוקי הנותן סמכות לבית הדין, נבצר מאתנו להורות על כך, על אף הסכמה של המבקשים.
ברם כיום, גם כאשר בית הדין מגיע למסקנה כי אחד המבקשים שלפניו אינו יהודי, נבצר ממנו להורות על כך, על אף הסכמה של המבקשים, וזאת לפי פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ סרגובי.
