מתן עונש מקל תוך התחשבות בשיקולי שיקום

טענות הנאשמים לטענת הנאשמים, יש לגזור את עונשם באופן מקל ותוך היתחשבות במצבו הרפואי והכלכלי של הנאשם.

לשם כך, יש להיתחשב בנסיבות שאינן קשורות לבצוע העבירה המפורטות בסעיף 40 ג(ב) לחוק העונשין כדלקמן – "בתוך מיתחם העונש ההולם, יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם בהיתחשב בנסיבות שאינן קשורות לבצוע העבירה, כאמור בסעיף 40 י"א, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממיתחם העונש ההולם בשל שקולי שקום או הגנה על שלום הציבור, לפי הוראות סעיפים 40 ד ו-40 ה". הנסיבות אשר אינן קשורות בבצוע העבירה, מפורטות בסעיף 40 י"א לחוק העונשין ובכללן : "הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו, הפגיעה של העונש במשפחת הנאשם, הנזקים שנגרמו לנאשם כתוצאה מבצוע העבירה ומהרשעתו, נטילת אחריות של הנאשם על מעשיו וחזרתו למוטב, מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפצוי הנזק שניגרם בשלה, שתוף פעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק, כאשר כפירה באשמה וניהול משפט ע"י הנאשם לא ייזקפו לחובתו, היתנהגות חיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה, היתנהגות רשויות אכיפת החוק, חלוף הזמן מאת ביצוע העבירה, עברו הפלילי של הנאשם או היעדרו". בנוסף ניתן לגזור עונש החורג ממיתחם הענישה, היה והתקיים אחד מאלה: האחד המהוה חריג לקולא אם "מצא כי הנאשם השתקם או יש סיכוי של ממש שישתקם "(סעיף 40 ד(א) לחוק העונשין) ; ושני המהוה חריג לחומרה, אם "מצא כי יש חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות וכי החמרה בעונשו והרחקתו מן הציבור נידרשות כדי להגן על שלום הציבור" (סעיף 40 ה' לחוק העונשין).

...

בנסיבות אלה , בהתחשב במדיניות הענישה , בחומרת העבירה ובערך הנפגע, ומשמדובר באירוע אחד אני סבורה כי יש לקבוע רף מקסימלי של הענישה העומד על 35,000 ₪ ורף תחתון העומד ע"ס 10,000 ₪ (כפל הקנס המנהלי) ביחס לנאשמת 1.

אשר לנאשם אני סבורה כי יש לקבוע מתחמי ענישה זהים אף ביחס אליו.

על יסוד האמור לעיל, הנני גוזרת על הנאשמים את העונש הבא: 18.1 אשר לנאשמת 1- בגין העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל, בניגוד להוראות סעיף 2 (א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 , יוטל קנס בגובה של 12,000 ₪ בגין העסקה שלא כדין.

ב"כ הנאשמים, ציינה כי יש לגזור את עונשם של הנאשמים באופן מקל ותוך היתחשבות במצבם הכלכלי של הנאשמים.

בעניינינו, חל, בין היתר, תיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), אשר לפיו על בית המשפט לקבוע את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם.

יצוין בהקשר זה, כי חריגה ממיתחם הענישה, כאמור לעיל תתכן ככל שקיימים שיקולים שקומיים, המאפשרים חריגה לקולא ולחילופין, שקולי הגנה על שלום הציבור, במסגרת שיקולים לחומרה.

...

ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין וללא עריכת ביטוח רפואי כנדרש משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, שבסופו של דבר עשוי לשאת בעלות הטיפולים הרפואיים לא זו אף זו אף העובדים עצמם נפגעים מאי ביטוח רפואי.

על יסוד כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשמת מס' 1 את הקנסות הבאים: בגין העסקת העובד הזר במשך כ-4.5 חודשים כאמור, ללא היתר כדין, עבירה לפי סעיף 2 (א) (1) ו-2 (א) (2) במשולב עם סעיף 1 י"ג לחוק, קנס של 27,000 ₪ .

בנוסף לכך, ועל יסוד כל האמור, אני גוזרת על הנאשם 2 את הקנסות הבאים: קנס בסך 10,000 ₪ - בגין היותו אחראי כנושא משרה על מעשיה של הנאשמת מס' 1 ובשל כך שלא מנע את העבירה של העסקה שלא כדין וללא היתר וכנדרש לפי סעיף 5 במשולב עם סעיף 2 (א) (1) ו-2 (א) (2) וסעיף 1 י"ג לחוק.

כך, בחקירתה סיפרה י' כי התעוררה וראתה את המערער על ברכיו על השטיח; כי היה זה בשעת לילה, אך היה קצת אור מבחוץ שכן ס' ביקשה מאמה שתשאיר את האור של השירותים דולק כדי שיהיה להם קצת אור; כי המערער "עשה לה נעים בטוסיק" ושפשף לה את הטוסיק (תוך שהיא מדגימה פעולה של ליטוף); כי היתה לה תחושה בטוסיק "כמו שיש לי שם דבורים" (מדבריה ניתן להבין כי האיזור הזה "נרדם" לה, וייתכן שהתכוונה לתחושת נימול – דקה 17:30 בדיסק החקירה); כי מכנסיה ותחתוניה היו מופשלים; וכי המערער ראה שהיא התעוררה, שאל אותה אם נעים לה, ולאחר שהשיבה בשלילה המערער אמר לה לילה טוב והלך.

באשר לנסיבותיו הספציפיות של המערער, צוין כי בהנתן העובדה שהמערער כפר באשמתו, אזי הוא לא הישתלב בהליך טפולי, ועל כן לא עומדים על הפרק שקולי שקום.

בין היתר, נטען כי הפסיקה עליה הסתמך בית משפט קמא בה נפסקו עונשים של עבודות שירות אינה רלוואנטית, שכן מדובר במקרים שנבעו מנסיבות מיוחדות שאינן מתקיימות במקרה דנן, כגון הליכי שקום, הבעת חרטה, אי-פגיעה בבני מישפחה ואי-נגיעה באיברים מוצנעים מתחת לבגדי הקורבנות.

עירעורו לבית משפט זה נדחה, תוך שבית המשפט (מפי חברתי, השופטת ברק-ארז) מציין כי העונש היה "על הצד המקל, תוך היתחשבות מלאה, שלא לומר מעבר לכך, בהסדר הטיעון ובנסיבותיו האישיות". הודגש כי אף בית המשפט המחוזי סבר כי טווח הענישה שהוסכם על הצדדים היה נמוך ממיתחם הענישה ההולם.

...

עם זאת, בסופו של דבר צירפתי את דעתי לדעתו רק בשים לב לכלל לפיו אין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשם.

ת השופט נ' סולברג: שוכנענו כי הכרעת הדין מבוססת היטב, וכי פגיעתן הרעה על העבירות שביצע המערער בשתי הקטינות מחייבת החמרה בעונשו, חרף שנים ארוכות שחלפו מאז.

נמצאנו משנים מפסיקתו של הנשיא דאז, מ' שמגר בדנ"פ 3750/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621 (1994), מבלי שנתבקשנו לעשות כן, ומבלעדי טיעון סדור וממצה.

בעיניין תסקיר שירות המבחן והמלצתו טען בא-כוח המאשימה, כי אמנם ניתנה הסכמת המאשימה לשילוב הנאשם בתכנית הטיפולית ולדחיית הטיעונים לעונש בשל כך, אולם שקולי השקום כבר נשקלו בעיניינו של הנאשם, בעקבות הרשעתו הקודמת, שאז גרם לשבר בכף ידה של אישתו הראשונה.

לעניין סעיף העבירה, הפנה אל ההחלטות הבאות: ע"פ 3792/01 פדידה נ' מדינת ישראל (25.3.2002) – נקבע כי לגבי הכאת הנפגע במכת אגרוף שגרמה לשבר באפו, נכון להרשיע בעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית (לפי סעיף 380 בחוק) (שם, כבוד השופט א' א' לוי, פסקה 15(ה)); ת"פ (מחוזי ירושלים) 47268-08-18 מדינת ישראל נ' איילה (כבוד השופט ד' טפרברג, החלטה מיום 25.2.2019) – נקבע כי גרימת שבר באף מבססת עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש; ע"פ 1997/13, פלוני נ' מדינת ישראל (29.8.2013) – למרות שדובר בדקירות, הנאשם הורשע בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) בחוק) בא-כוח הנאשם טען איפוא, כי יש לקבוע את מיתחם העונש בהיתחשב בכך שדובר במעשה יחיד של סטרה, ללא אמצעי כלשהוא (מקל, חגורה וכדומה), תוך היתחשבות בתהליך השקום המשמעותי שעבר הנאשם, אשר בכל מקרה מצדיק חריגה לקולה ממיתחם העונש.

...

הנאשם ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין, אך בסופו של דבר העמיד את ערעורו רק על גזר הדין (ע"פ (מחוזי ירושלים) 6722-09-21).

הערעור נדחה תוך קביעה כי אין די בנכונות המערער להשתלב בתהליך טיפולי שטרם החל.

גם אלמלא מסקנה זו, אילו היה הנקבע מתחם עונש מחמיר יותר, היה מקום לחריגה לקולה ממתחם העונש, לנוכח שיקולי שיקום (על-פי סעיף 40ד בחוק).

בית המשפט המחוזי קיבל את העירעור נגד גזר הדין, וקבע: "נוכח כך שמדובר בעבירת עוון בלבד, ומשלא נגרמו למתלוננת, למרבית המזל, נזקים גופניים חמורים יותר, ניתן היה להסתפק במקרה זה, לטעמי, במיתחם ענישה מקל יותר, הנע בין 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל לבין 12 חדשי מאסר בפועל", על המערערת הושתו 6 חודשי מאסר בפועל, המאסר המותנה והפיצויים שנקבעו בערכאה הדיונית, נותרו על כנם.

קבעתי כי מיתחם הענישה נע בין מספר חודשי מאסר שניתן לרצותם בדרך של עבודות שירות, ועד 18 חודשי מאסר בפועל; על הנאשם הושת עונש החורג לקולא ממיתחם הענישה שנקבע, נוכח שקולי שקום.

" ת"פ (מרכז) 22481-01-18 מדינת ישראל נ' אבו גאבר (12.3.2019) שם יושמה ההלכה, סקר בית המשפט המחוזי את הנושא של קרבת הנאשם לסייג לאחריות הפלילית בסוגיית קביעת מיתחם העונש ההולם: " כשם שמידת האשם המוסרי של אדם הלוקה במחלת נפש או בהפרעה נפשית אשר מבצע עבירה נמוכה מזה של אדם מן היישוב, כך גם מיתחם העונש ההולם לגבי אדם כאמור צריך להיות נמוך בהתאמה ותוך היתחשבות במצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. במובן זה מיתחם העונש ההולם לוקח בחשבון את נתוניו האינדיבידואליים של העושה כחלק מנסיבות ביצוע העבירה (ת"פ (מרכז-לוד) 12596-01-15 מדינת ישראל נ' לוין (22.12.16)). מידת ההפחתה של מיתחם העונש ההולם נגזרת מסוג ההפרעה הנפשית ועוצמתה, ועד כמה קרוב המקרה לסייג לאחריות הפלילית או עד כמה הוגבלה בעטיה של ההפרעה נפשית יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או להמנע מעשיית המעשה. כידוע, מצבם הנפשי של אנשים הלוקים במחלות נפש או בהפרעות נפשיות, אינו מצב בינרי, שכולל רק שתי אפשרויות של "אחראי למעשיו" או "שאינו אחראי למעשיו", אלא קיים מינעד שלם, ספקטרום, של מצבים נפשיים של נאשמים שהם אמנם אחראים למעשיהם, אך יכולתם להבין את מעשיהם או לשלוט בהתנהגותם מוגבלת במידה כזו או אחרת עקב מחלת הנפש או ההפרעה הנפשית".

...

לאור האמור לעיל, נוכח מידת הפגיעה בערכים המוגנים, עוצמתה, נסיבות הקשורות בביצוע העבירה ומדיניות הענישה הנוהגת, אני קובע כי מתחם העונש ההולם נע בין 7 חודשי מאסר שניתן לרצותם בדרך של עבודות שירות, ועד 18 חודשי מאסר.

מכל האמור לעיל, מצאתי לנכון לגזור את עונשו של הנאשם בחלקו הבינוני של המתחם שנקבע.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל - לתקופה של 12 חודשים בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בהתאם לרישומי שב"ס. על אף עתירת ההגנה להורות כי המאסר ירוצה באופן חופף למאסר שהוטל על הנאשם בגין תיק אחר לא מצאתי להעתר לבקשה.