מתן זמני שהות מסוכל מתחלפים על אף התנגדות האם

בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני, וביום 11.2.2020 ניתן צו מניעה אירעי, שבגדרו נאסר על ביצוע דיספוזיציה כלשהיא בזכויות המשיבים 3-2 או בחלקת המקרקעין מושא המחלוקת.

לגירסתו של המבקש, לאחר החלפת טיוטאות, גמרו הצדדים אומר לחתום על טיוטה סופית ומוסכמת, אלא שהמשיב 1 "דחה אותם בלך ושוב". בהמשך, לאחר כריתת ההסכם, הסתבר כי עקב פעולות שביצעו המבקש והמשיב 5, צמח ערך המניות ב-20%, ומשכך ביקש המשיב 1 לסכל את ביצוע העסקה.

המבקש והמשיב 5 נעתרו לחלק מן הדרישות, אך אף על-פי כן, לא נֵאות המשיב 1 לחתום על החוזה העדכני.

בשולי הדברים צוין, כי טענת המבקש על כי הנזק שעלול להגרם לו אינו ניתן להערכה – חסרת בסיס; וממילא, היא לא נטענה כלל לפני בית המשפט המחוזי, ועל כן אין להיתחשב בה. המשיב 5, מיתנגד גם הוא לבקשה, ובתוך כך מגולל את סיפור הדברים מנקודת מבטו-שלו.

אמת נכון הדבר, בית המשפט המחוזי לא פרש במלואם את הממצאים שעלו בחכתו לאחר שני דיוני הוכחות שניהל בנוגע לבקשה מושא ההחלטה; קיצר בית המשפט, במקום שמוטב היה להאריך.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובטענות ב"כ הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

חרף זאת, משקבע בית המשפט המחוזי – ביחס לסיכויי התביעה – את אשר קבע, ובשים לב למידת ההתערבות בהחלטות מעין אלו, אינני מוצא טעם מספיק להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

ביום 16.9.2014 ניתנה חוות דעת מחלקת פקוח, מטעם ויקטור זמוירו, בה נכתב: "האלמנטים שמסומנים בצהוב לא נהרסו", וביום 1.10.2014 נכתב על ידי ילנה יוסים: "השטח הצבורי טרם פונה, מצ"ב תמונות מהביקורת". בהתאם, ניתנה חוות דעת מהנדסת הערייה, הגב' פיירשטיין כי: "לאור מימצאי פקוח, לא לאשר את הבקשה להארכת תוקף החלטת וועדה לשנה נוספת". העותרת טוענת כי סרוב זה מופיע בסטאטוס הבקשה עד היום.

יצויין כי הגב' יעקב לא פירטה באילו מהתנאים לא עומדת העותרת, אלא מנתה את התנאים המצטברים וציינה כי "לאור אי עמידה בתנאים הקבועים בחוק לא ניתן להענות לבקשתך". זאת, על אף כל ההליכים וההבהרות בעיניין זה. ביום 10.7.2019 שלח ב"כ העותרת תגובתו לגב' יעקב, וטען כי מכתבה שגוי, שכן פרשנותה לסעיף 8א1 לחוק רשוי עסקים אינה נכונה.

ביום 19.7.2019 עידכן ב"כ העותרת בחילופי הדברים הנ"ל בינו לבין הגב' יעקב, והודיע כי לאור היתעלמות הערייה מלשון החוק והמנעותה מלהשיב לפניות העותרת, אין מנוס מלקבוע את התיק לדיון מחודש.

בהתאם, היא טוענת, המסקנה היא כי הערייה כלל לא בדקה האם עומדת העותרת בדרישה, והעלתה את הדרישה רק בכדי לסכל שוב את מתן הרישיון.

העותרת טוענת כי היתנגדות הערייה לעיכוב צוי הסגירה – בכובעה האחד – וסרובה ליתן היתר זמני לעותרת – בכובעה האחר – עלו לעותרת סכומי עתק, מנעו ממנה להפעיל את עסקה, מה שעולה עד כדי פגיעה בחופש העיסוק שלה.

...

אני שבה ומזכירה דברים שאמרה נציגת העירייה (עו"ד בנצקי) עוד ביום 7.12.2016, היינו, לפני מעל לארבע שנים, במסגרת דיון בעפ"א 556-06-16 אתרים סוויט בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל: "המערערת קיבלה את אישורם של כל גורמי הרישוי האמונים עליה למתן רישוי עסק למעט אישור אחד והוא מחלקת הנדסה לעסקים שקבעה שיש לקבל היתר לשימוש חורג...לאחר שעיינתי בכלל המסמכים אשר חברי הציג בפניי, נראה על פניו כי המערערת אכן התגברה על המכשול שהוצב בפניה והוא חתימת הבעלים. התרשמתי שנעשו מאמצים כנים להשיג את כל החתימות". היינו, כבר ב-2016, סברה העירייה עצמה, כי הדרך סלולה לפני העותרת לקבל את רישיון העסק.

סוף דבר בנסיבות אלה, אני קובעת כי לעותרת יינתן היתר לשימוש חורג ע"י האגף לרישוי הבניה, מבלי לעמוד על הדרישה לעניין שטחי שירות, זאת, בעקבות הצהרת אדריכל המבקשת כי העותרת עומדת בכללי משרד התיירות לעניין זה. בהמשך, יעניק האגף לרישוי עסקים לעותרת רישיון עסק.

עוד אני קובעת כי העירייה לא תנקוט כלפי העותרת כל צעדי אכיפה שעניינם רישוי העסק, בתקופה שתחילתה יום מתן פסק דין זה ועד לקבלת רישיון העסק.

המבקשת סיפקה שירותי תחזוקת מלגזות תוצרת חברת Crown (להלן: המלגזות והיצרן) ב-7 השנים האחרונות למשרד הבטחון, הוא המשיב 1 (להלן גם: המשיב או המשרד), ובחודש מרץ 2019 הוארכה התקשרותה עם המשרד עד לסוף שנת 2023.

מכאן הבקשה למתן רשות לערער שלפניי שבצדה הוגשה בקשה למתן סעד זמני להקפאת ההיתקשרות של המשרד עם אפקו.

המשיב מדגיש כי בהסכם ההיתקשרות עם אפקו (כמו גם עם המבקשת) הוסכם כי שמורה לו הזכות לסיים את ההיתקשרות בכל עת, וגם מטעם זה לא צפוי נזק בלתי הפיך שעלול לסכל את האפשרות לתת למבקשת סעד אפקטיבי אם תיתקבל עתירתה.

אפקו מיתנגדת אף היא לבקשה.

אף אם אקבל את טענותיה של המבקשת כי לא היה מקום לזקוף לחובתה את מועד הגשת העתירה, נוכח חילופי הדברים שנערכו עובר לפתיחת ההליך עם משרד הבטחון (ובעניין זה ראו סעיף 25 לתשובת המשיב בעיניין הישיבה שנערכה אצלו לגבי מתכונת ההיתקשרות המתאימה), אני סבור כי לא נפל פגם במסקנת בית משפט קמא שהורה על דחיית הבקשה למתן צו ביניים.

...

אף אם אקבל את טענותיה של המבקשת כי לא היה מקום לזקוף לחובתה את מועד הגשת העתירה, נוכח חילופי הדברים שנערכו עובר לפתיחת ההליך עם משרד הביטחון (ובעניין זה ראו סעיף 25 לתשובת המשיב בעניין הישיבה שנערכה אצלו לגבי מתכונת ההתקשרות המתאימה), אני סבור כי לא נפל פגם במסקנת בית משפט קמא שהורה על דחיית הבקשה למתן צו ביניים.

לפיכך, אף מבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכויי העתירה, אני סבור כי לא הונחה עילה להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט לעניינים מינהליים.

הבקשה נדחית אפוא.

בעיניינם של הצדדים התנהלו מספר הליכים משפטיים, ביניהם תביעת אבהות, תביעה למשמורת ולחלוקת זמני שהות ותביעה למזונות.

מטרת הערבויות להשבת הקטינה לישראל הנה מחשש שאי החזרתה תסכל את קיום הקשר שלה עם במקרה בו ממילא לא מיתקיים הקשר, ביוזמת האב, מתייתר הצורך בהפקדת הערבויות.

לא היה כל צורך בהגשת הבקשה נוכח הסכמתו של האב לביטול הצוו בכפוף לנכונותה של האם להעביר לאב מחצית התשלום בגין בדיקת האבהות, בהתאם להחלטת בית המשפט לפני כ - 3 שנים, לספק לאב פרטי טיסה, פרטי קופת חולים של הקטינה, אותה החליפה ללא ידיעתו, מתן גישה לאב למסמכיה הרפואיים של הקטינה וכיו"ב. נתוק הקשר בין האב לבין הקטינה איננה רלוואנטי לבקשה זו. האב סיכם את תגובתו בכך שאיננו מיתנגד ליציאת הקטינה לחו"ל עם אמה ובילבד שהאם תפקיד ערבויות כפי שהורה בית המשפט בהחלטה קודמת לכאורה, תימסור את מועד הנסיעה, יעדה ומשכה כאשר הפרתם תיחשב לחטיפה, פרטים אודות קופת החולים ואמצעי גישה למידע הרפואי ותשלם לאב את מחצית מבדיקת האבהות בהתאם להחלטה מיום 27.03.16 בתמ"ש - 01- ההחלטה מיום 12.07.19 בהחלטה זו נקבע כי יש להגיש לתיק בתוך 48 שעות את אותה החלטה קודמת לכאורה, הקובעת את גובה הערבויות.

תגובת האם בהתאם להחלטה מיום 21.07.19 האם הודיעה כי לא ניתן להגיע להסכמות עם האב וזאת על אף שהאב מכיר את אבי האם ויודע כי מרכז חייהם בישראל.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן המפורט דלמטה.

לאור כל אלה, סבור אני כי במקרה זה, ניתן להורות על ביטול הצו בכפוף להפקדת ערבויות מקלות.

לאור התוצאה, ולאור התנהלותו של האב אשר דחה כל הצעה מעשית של האם והתנה את ביטול הצו בהשבת כספים בגין בדיקת רקמות (לגבייתם ניתן היה לפעול בדרך אחרת) בקבלת מידע רפואי אודות הקטינה (כאשר האב לא טען כי הוא פנה לאם בעניין זה והיא סירבה לספק את המידע) אני מחייב את האב בהוצאות משפט בסך של 7,500 ₪.

טענות הצדדים לטענת הימנותא, מתן הסעד של צו המניעה הזמני הנו הכרחי, על מנת לשמר את מצבן הרישומי של חלקות הימנותא, בטרם ימכרו אותם המשיבים לאחר ויביאו לסבך משפטי מורכב, העלול לפגוע גם ברוכשים תמימים פוטנציאלים.

המשיב 2 מיתנגד אף הוא לבקשה.

סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 (ולהלן: החוק) (אשר הצדדים החלו את הוראותיו במסגרת ההסכם) קובע כי "נפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית". אינני מיתעלמת מטענות המשיבים, לפיהן כבר במועד ההיתקשרות ידעה המבקשת כי ההליכים להשלמת העסקה צפויים להימשך עת רבה, שכן בין הקרקעות שהוחלפו היו כאלה שטרם נרשמו על שם המשיבים (המשיב 2), וכי בנתיים עשו להשלמת הנידרש, לרבות הרישום.

עוד יש להדגיש, כי חרף ארכות שונות שניתנו להם, לרבות היזדמנות להמצאת אישורים לאחר הגשת התובענה, אשר יאפשרו את השלמת העסקה, המשיבים בחרו להגיש אישורים חלקיים, ואף אישורים שכלל אינם בתוקף.

בנסיבות אלה, ביטול צו המניעה יסכל מראש את תרופת ביטול ההסכם, הנדרשת בתובענה עצמה.

...

סוכם, כי בעד עסקת החליפין ישלמו המשיבים להימנותא תשלומי איזון: המשיב 1 בסך 50,000; המשיב 2 250,000 ₪, והכל תוך 90 יום ממועד חתימת הימנותא על ההסכם (3.9.13), היינו, עד ליום 2.12.13.

מכאן הצורך במתן החלטה זו. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהונחו לפניי, באתי לידי מסקנה כי אין מקום להורות על ביטול הצו הארעי שניתן.

סוף דבר, להבטחת זכויות המבקשת, אני מורה כי צו המניעה הזמני שניתן ביום 14.06.2017 ימשיך לחול עד להכרעה בתביעה גופה.