מתן הסברים לפני שחרור מבית החולים בתיק רשלנות רפואית

לפני שיחרור התובעת, בוצעה ביקורת אולטרסאונד שהדגימה ברדיקרדיה (האטת דופק) עוברית קיצונית, ובבדיקה חוזרת מיד לאחר מכן, ניצפה העובר ללא דופק.

טענתם הייתה שחתמו על הטפסים מבלי שניתן להם הסבר בעל-פה. על-פי גרסת התובעים בתצהיריהם, לאחר שנרשמו במשרד הקבלה בבית החולים (בשעה 9:32 לפי המדבקה על גבי הטופס), פגשו את הנתבע שערך לתובעת ראיון והחתים אותה על טופס ההסכמה לבדיקה לפני ביצוע הדיקור (ר' סעיפים 12-13 לתצהיר התובעת; סעיפים 12-13 לתצהיר התובע; תשובות 53 ו – 54 בתצהיר תשובות התובעת לשאלון בעמ' 110-111 לתיק מוצגי הנתבעים).

בפסיקה נקבע כי ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה הוא שיורי, במובן זה שהוא חל רק "מקום בו לא ניתן להעניק לתובע פיצוי בגין התרשלות בטיפול או בגין אי הסכמה מדעת לטפול (בשל העדר קשר סיבתי להחלטה, קרי, לא הוכח שאילו ניתן ההסבר הראוי, החולה היה מסרב לקבל את הטיפול)" (ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (נבו 12.3.2018)).

במקרים מעין אלה, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי המטופל ממילא לא היה נוהג אחרת, כיצד ניתן לומר כי הטיפול הרפואי פגע בליבת האוטונומיה? בעניינינו, משקבעתי כי לפני התובעת עמד המידע הסביר הנידרש לשם קבלת החלטה עובר לבצוע הבדיקה, מסקנתי היא שהתובעת, במבחן "החולה הסביר" הייתה מסכימה לבצע את הבדיקה, אף אם היה מונח לפניה אותו מידע שלא נימסר, מידע אשר לא היה מהותי לצורך קבלת החלטה ואף לא נחשב ל'מידע סביר' כהגדרתו בחוק.

...

לטענתם יש להורות על החלת הכלל בסעיף זה, גם מן הטעם שתוצאות האירוע מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל בבדיקה, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

במקרים מעין אלה, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי המטופל ממילא לא היה נוהג אחרת, כיצד ניתן לומר כי הטיפול הרפואי פגע בליבת האוטונומיה? בענייננו, משקבעתי כי לפני התובעת עמד המידע הסביר הנדרש לשם קבלת החלטה עובר לביצוע הבדיקה, מסקנתי היא שהתובעת, במבחן "החולה הסביר" הייתה מסכימה לבצע את הבדיקה, אף אם היה מונח לפניה אותו מידע שלא נמסר, מידע אשר לא היה מהותי לצורך קבלת החלטה ואף לא נחשב ל'מידע סביר' כהגדרתו בחוק.

לנוכח המסקנה שאליה הגעתי שלפיה לא הופרה חובת הגילוי ולתובעת נמסר כל המידע הדרוש לצורך קבלת ההחלטה, ממילא לא נפגעה הזכות לאוטונומיה ומשכך דין טענה זו - להידחות.

סוף דבר; התביעה נדחית.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 22200-05-19 מספר בקשה: 24 לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין התובעת: פלוני ע"י ב"כ עוה"ד רן שקד ו/או עוה"ד אוולין שאול הנתבעים: 1. שירותי בריאות כללית ע"י ב"כ עוה"ד איתן האזרחי ואח' 2. ד"ר סובחי אבו עביד ע"י ב"כ עוה"ד בני ירושלמי ואח' 3. הרצליה מדיקל סנטר בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד חיים זליכוב ואח' החלטה

התובעת עברה את הניתוח בתחילת מאי 2012 ושוחררה מבית החולים לאחר יומיים; כשבוע לאחר מכן אושפזה שוב ועברה ניתוח לפרוטומיה בו נשאב נוזל עכור מחלל הבטן, ולפי חוות הדעת שצרפה, בצמידות לאותו ניתוח - היתקיים ניתוח שלישי, והיא שוחררה מבית החולים כחודש ושבעו לאחר מכן.

הנתבעת 3 אף הגישה תחילה מטעמה בקשה לדחיית התביעה על הסף, ובהחלטתי בנידון מיום 17.11.19 דחיתי את הבקשה כבקשת סף, באופן שמותיר את ההכרעה בשאלת ההתיישנות הנטענת מטעם הנתבעת 3 – כך שתתקבל במסגרת הדיון הכולל בתיק.

גם אם טענת ההתרשלות בבצוע הניתוח או המעקב אחר מצב התובעת לאחריו - מקופלת בחוות הדעת שהתובעת כבר הגישה יחד עם כתב התביעה, בבקשה הנדונה עתה לפניי מדובר בהוספת חוות דעת שלכאורה עליה לקשור בין מעשי או מחדלי מי מהנתבעים לבין הפגיעה הגניקולוגית, כולל הסבר כיצד היה ניתן מראש למנוע את הפגיעה או בכל שלב שהוא.

...

עוד טוענת (מצהירה) התובעת כי ידעה בפועל לראשונה על העילה הנוספת הזאת בתחום הגניקולוגיה - רק ביולי שנת 2020, ואף מציגה את תוכנו של מסרון וואצאפ מנובמבר 2020 בהתכתבות מול בא-כוחה הקודם, ממנו עולה, לנוכח אזכורה את דברי הרופא נשים שלה לענין ההיריון בסיכון מוגבר שגורמת הרשת שהותקנה בבטנה – כי לדעתו של בא-כוחה אין "להתפזר" יותר ממה שתביעה זו התפזרה עד כה. התובעת טוענת כי, מכל מקום – גם אם נראה את שנת 2016 כמועד ראשית ידיעתה לגבי עילה נוספת זו - עדיין לא חלפו שבע שנים מאז, ודין בקשתה להתקבל.

על כן, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה מטעם התובעת - נדחית בזאת.

התובעת תשלם לנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות תגובתם בבקשה זו. הסכום לעיל ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו; שאחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין - החל ממועד ההחלטה.

אמנם, ד"ר דסקלו מציין בחוות דעתו כי "לו היו נקשרים כלי הדם כמקובל במהלך הניתוח והייתה מבוצעת המוסטזה קפדנית ניתן היה למנוע הווצרות ההמטומה שהזדהמה" (סעיף 2 לרשימת הכשלים עמ' 5 לחוו"ד) ואולם לא מצאתי כל הסבר או פירוט, לא בחוות הדעת ואף לא בחקירתו של ד"ר דסקלו, מה לא נעשה "כמקובל" על ידי הצוות המנתח במקרה דנן: האם תפירת הרחם בשלוש שכבות אינה מקובלת? האם פעולה זו חורגת מהפרקטיקה הרפואית הנוהגת? האם עצם קיומו של דימום גם לאחר ניתוח קיסרי משמש אינדיקאציה על התרשלות בבצוע הניתוח? ודוק, לא ראיתי כל קביעה כזו במסגרת ראיות התביעה או בחוות דעתו של ד"ר דסקלו.

יתרה מזאת, בחקירתו של ד"ר דסקלו בכל הקשור לסוגיית הזיהום, שהנה עיקר המחלוקת בתיק זה ועליה אמונים המומחים למחלות הזיהומיות שהגישו הצדדים, הועלו לראשונה טענות, טזות ומהלכים רפואיים שמלבד העובדה כי ד"ר דסקלו הנו גניקולוג ואינו מומחה למחלות זיהומיות, כלל לא בא זכרן בחוות דעתו, מה שהקשה עד מאד לעקוב אחר הקו הלוגי של טיעוניו.

עם זאת, על פי הסימנים הקליניים והמעבדתיים בהם דנו בהרחבה לעיל במסגרת חקירת המומחים והרופאים, דומה כי התהליך החל בסביבות המעבר בין ה- 16/8 ל- 17/8 לחודש, ארבעה ימים אחרי הניתוח הקיסרי וארבעה ימים לפני הניתוח לכריתת הרחם, אולם בהנתן העובדה כי כבר בשעות הלילה שבין 17 ל-18 החלה התובעת לקבל טפול אנטיביוטי ורידי ייעודי לאנדומטריטיס, אשר המשיך להנתן לה עד לניתוח לפרוטומיה שבוצע ב- 21/8, טפול שלדאבון הלב לא היה בכוחו להציל את הרחם, אין לומר כי חל איחור ניכר או איחור בכלל במתן הטיפול וכפועל יוצא, אין כל התרשלות שניתן להטיל לפתחו של הצוות הרפואי מטעם הנתבעת.

לסיכום נקודה זו- באתי לכלל דיעה כי במקרה דנן לא הוכחה התרשלות של הצוות הרפואית שטיפל בתובעת במהלך אשפוזה בבית החולים וולפסון, החל מקבלתה לאישפוז (11/8/14) ועד שיחרורה מבית החולים (31/8/14) וכי הצוות טיפל בתובעת במסירות ובהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת והביא להחלמתה המלאה של התובעת מהזיהום שאף עלול להיות מסכן חיים, אם כי חרף מאמצי הצוות הרפואי ולדאבון הלב, לא ניתן היה להציל את הרחם מכריתה.

...

אין בידי לקבל טענה זו בהיותה סותרת מסמך בכתב כאמור לעיל.

אין בידי לקבל טענה זו. טיבה וטבעה של היכרות מקצועית זו בין השניים, בכלל זה כמה זמן נמשכה, מתי התקיימה, כמה זמן חלף מאז שהופסקה- לא הובררו דיה בחקירה הנגדית ונותרה סתומה.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות.

בית משפט השלום בעפולה ת"א 1791-02-16 פלונית נ' בית חולים העמק ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט ויסאם חיר תובעת פלונית נתבעים 1. בית חולים העמק 2. שירותי בריאות כללית פסק דין

עילה זו של נזק ראייתי כשלעצמה מקנה זכות לפצוי לתובעת שניזוקה בעד מלוא הנזקים שנגרמו לה. התובעת טענה, כי הנתבע התרשל בכך שטרם החתמתה על הסכמה מדעת, לא הוסבר לה על הליך מתן האלחוש האפידורלי הצפוי לה, לא על הסיכונים ולא על תופעות הלוואי הרגילות והבלתי רגילות הצפויות לה לאחר ההליך, ומשכך לא הייתה מצד התובעת הסכמה מדעת.

על מנת להוכיח תעוד לקוי של הרשומה הרפואית, יכלה התובעת לזמן למתן עדות את בן זוגה (אז) שנכח בחדר הלידה ומן הסתם ליווה את התובעת אף במהלך שהותה במחלקת יולדות ועד לשחרורה מבית החולים.

...

מקובלת עליי טענת התובעת, כי הזיכרון האנושי אינו יכול לזכור את כל הפרטים גם אחרי 9 או 10 שנים מיום האירוע.

לסיכום, לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של רשלנות מטעם מי מהצוות הרפואי שפעל מטעם הנתבעים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

כך עולה מן התעוד הרפואי מיום השיחרור, שבו ציין הרופא המטפל כי על התובעת להתייצב לבדיקה נוספת בתוך שבוע כפי שהומלץ (עמודים 4-3 לתיק המוצגים); וכך עולה ביתר שאת מן התעוד הרפואי מיום המחרת שבו נרשמו עקרי הממצאים וההמלצה שניתנו על ידי בית החולים, נערכה בדיקת אולטרסאונד נוספת (מוקדם מן המועד שעליו הומלץ), וצוין כי התוכנית הטיפולית היא "מעקב פעם בשבוע ב'סיכון גבוה'" (עמודים 10-9 וכן 20-19 לתיק המוצגים).

ה(1)(4) היתייחסות לטענות קונקרטיות נוספות לעניין ההתרשלות התובעים טענו כי בדיקת האולטרסאונד שנערכה במרפאת כללית ביום 29.7.09, יום למחרת שיחרור התובעת מבית החולים (עמוד 20 לתיק המוצגים), לימדה על ממצאים שחידדו את הצורך של הרופאים המטפלים להציג לפני התובעים את הסיכונים הנשקפים לעובר, וזאת ללא תלות במה שנעשה בבית החולים (עמוד 45 לפרוטוקול שורות 33-25; וראו גם בדיקת אולטרסאונד מיום 1.9.09, עמודים 21-20 לתיק המוצגים).

תמיכה לכך ניתן למצוא במסמכי בית החולים עצמם: כך, במכתב השיחרור מבית החולים נאמר מפורשות כי הגם שלא נמצא מום קונקריטי באותו שלב, בכל מקרה "ייתכן סיכון למות עובר תוך רחמית" (עמוד 24 לתיק המוצגים); במכתב הסיכום של הייעוץ הגנטי, אשר שיקף לכאורה את מה שנימסר לתובעת בייעוץ, נאמר מפורשות כי לצד העובדה שבאותו שלב לא נמצא מום קונקריטי בעובר, הרי שלצורך הערכת סיכון בהיריונות הבאים מוצע לבדוק את העובר לאחר הלידה או לבצע "נתיחה פתולוגית במקרה של מות עובר תוך רחמי או לאחר הלידה", כך שהדעת נותנת כי אפשרויות אלה הוצגו (עמוד 191 לתיק המוצגים); וגם בתעוד המתייחס לביקור נוסף של התובעת בבית החולים מיום 23.8.09 צוין כי "הוסבר ל[תובעת] שיתכן שמדובר במחלת כיליה, כמו"כ הוסבר הסיכון למות עובר", היינו הסיכון למות העובר היה עצמאי לשאלת קיומה של מחלת כליות (עמוד 32 לתיק המוצגים, ההדגשה שלי).

...

אלא שמעבר לכך שמסקנה זו לא נומקה, במקרה שכאן לא מדובר היה במומים שאובחנו, שכן לא נטען כי ניתן היה לאבחן את הליקוי בריאות העובר, ולא אובחנו מומים אחרים.

מכל מקום, עדות מומחה כללית בתובענה שכאן בנוגע לשיעור הגבוה יחסית של אישורי פניות להפסקות היריון ב"וועדות העל" באיכילוב דווקא אינה מזיקה לתובעים, לו המסקנה הייתה שאכן היה מקום ליידע את התובעים באפשרות זו במקרה שכאן.

סיכום והוצאות נוכח האמור סבורני אפוא כי יש לדחות את התובענה.