מתן הבהרה ודיונים דחופים בעקבות החלטת ועדת ערר

הבקשה למתן צו עשה זמני, עוד בטרם תתברר התביעה עד תום, הועלתה בדיון שהתקיים ביום 27.10.20, אשר הוקדם לבקשת המבקשים, מפאת דחיפות העניין, בשל היתדרדרות מתמדת במצבו של הגג, בפרט לנוכח עונת הגשמים ולנוכח חדירת מי גשמים מהגג אל הקומות התחתונות של הבניין, ובשל הנזק ההולך וגדל הנגרם בשל כך. בסך הכל היתקיימו בפני שלושה דיונים בבקשת המבקשים למתן צו עשה זמני, ביום 27.10.20, ביום 3.11.20, וביום 4.1.21.

אציין כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את העובדות הרלוואנטיות לבקשה שבפניי, ואת מכלול השיקולים למתן סעד זמני, ובהתבסס על חוות דעתו של המומחה באשר לסכנות המידיות מהותרת המבנה במצבו הנוכחי, החלטתי להענות לבקשה ולתת צו עשה זמני לבצוע התיקונים הנדרשים לשם מניעת חדירת מי גשמים למבנה ולשם מניעת ניזקי רטיבות, בהתאם לתכנית המפורטת שהוצעה בחוות דעת המומחה, והחלוקה תתבצע כפי שיפורט בהרחבה, תוך הבהרה כי מדובר בחלוקה לצורך בסעד הזמני בלבד, שאין בו כדי להשליך על המשך התיק.

בשנת 2011, משיבים 1 ו-2 השכירו את הגג למשיבה 3, אשר הפעילה עסק של בר ומועדון בשם "גגוס" על הגג ובנתה תוספות בניה לשם כך. העסק פעל עד תחילת שנת 2020, ואז ניסגר מכוח צו סגירה, בעקבות החלטת הוועדה המקומית לתיכנון ובניה מיום 6.5.18, והחלטת ועדת הערר מיום 16.1.19, שלא לידון בבקשת משיבה 3 להיתר בניה בגג שנועד להכשיר בדיעבד את תוספות הבניה שבנתה, וזאת בשל המחלוקת בין המבקשים לבין משיבים 1 ו-2 בנוגע לבעלות בגג.

...

לנוכח זאת, אני סבורה כי יש לחלק את הנזקים, בשלב זה, כך שחלקה של הנתבעת 3 וחלקן של הנתבעות 1-2 יהיה שווה, ואילו חלקם של המבקשים יהיה קטן יותר, וישקף הן את טענותיה לבעלות, הבאות בשלב זה לרעתה בנוגע לחלוקת העלויות, והן את כשליה בהוכחת עילת תביעה לכאורה על מלוא הסעד שהתבקש לעניין השיהוי וההתיישנות.

לנוכח טענת המבקשים כי חלק מהגג הוא בבעלותם, ומאחר וצו העשה הזמני ניתן לבקשת המבקשים, אני קובעת כי בכל מקום שבו מר וינלס קבע כי על הבעלים לשאת בעלות התיקונים הנדרשים, ולצורך הצו הזמני בלבד, מבלי שיש בכך כדי לקבל את עמדת מי מהצדדים באשר לזכויות בגג, שנבחנות על ידי בית המשפט המחוזי, ובשל השיהוי וההתיישנות בנוגע לרכיבי תביעה אלה, יש לחלק זאת שווה בשווה בין המבקשים לבין משיבים 1 ו-2.

לנוכח האמור לעיל, ומאחר ועלויות הגג הן על פי חוות הדעת כ- 50% מעלות התיקונים בכללותם, בעוד עלות החזית הינה כ- 10% מעלות התיקונים בכללותם, והיתר (40%) עירוב בין נזקים בין שני הרכיבים, ובשל השיהוי הרב באשר לתיקון ליקויי העבר, החלטתי באשר לחלוקת הנטל בין הצדדים לעניין מימון התיקונים הנדרשים על פי הטבלה בסעיף 13 לחוות הדעת היא כדלהלן: המבקשים יישאו, ביחד ולחוד, ב- 35% מעלות התיקון; המשיבים 1-2 יישאו, ביחד ולחוד, ב- 35% מעלות התיקון.

בשל החלטת ועדת המשנה מיום 2.10.2013, נתן האגף לרשוי עסקים לעותרת היתר זמני: ביום 15.6.2014 עד ליום 30.9.2014; ביום 1.10.2014 עד ליום 31.12.2014 וביום 22.4.2015 עד ליום 2.10.2015 (ראו העתק ההיתר הזמני בנספח ד' לתשובה לעתירה).

העותרת שבה וביקשה כי מחיקת העתירה תבוטל וכי ייקבע דיון דחוף.

הערייה טענה כי הדיון הקבוע התייתר, בשל קידום הבקשה להיתר לשימוש חורג, ובשל החלטת ועדת הערר לפיה על העותרת להגיש בקשה מתוקנת.

קבעתי, כי הערייה תגיש עד ליום 18.6.2020 תצהיר ובו יובהר מדוע הוצבה דרישה חדשה ושאינה טכנית, על אף החלטת ועדת הערר, וכן תצהיר ובו יפורטו כל הדרישות הטכניות הקיימות מבחינת הערייה – כך שאם אלה ימולאו, תיתקבל הבקשה באופן מיידי.

...

אני שבה ומזכירה דברים שאמרה נציגת העירייה (עו"ד בנצקי) עוד ביום 7.12.2016, היינו, לפני מעל לארבע שנים, במסגרת דיון בעפ"א 556-06-16 אתרים סוויט בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל: "המערערת קיבלה את אישורם של כל גורמי הרישוי האמונים עליה למתן רישוי עסק למעט אישור אחד והוא מחלקת הנדסה לעסקים שקבעה שיש לקבל היתר לשימוש חורג...לאחר שעיינתי בכלל המסמכים אשר חברי הציג בפניי, נראה על פניו כי המערערת אכן התגברה על המכשול שהוצב בפניה והוא חתימת הבעלים. התרשמתי שנעשו מאמצים כנים להשיג את כל החתימות". היינו, כבר ב-2016, סברה העירייה עצמה, כי הדרך סלולה לפני העותרת לקבל את רישיון העסק.

סוף דבר בנסיבות אלה, אני קובעת כי לעותרת יינתן היתר לשימוש חורג ע"י האגף לרישוי הבניה, מבלי לעמוד על הדרישה לעניין שטחי שירות, זאת, בעקבות הצהרת אדריכל המבקשת כי העותרת עומדת בכללי משרד התיירות לעניין זה. בהמשך, יעניק האגף לרישוי עסקים לעותרת רישיון עסק.

עוד אני קובעת כי העירייה לא תנקוט כלפי העותרת כל צעדי אכיפה שעניינם רישוי העסק, בתקופה שתחילתה יום מתן פסק דין זה ועד לקבלת רישיון העסק.

המערער פתח בהליך החמרת מצב, וביום 12.1.20 ועדה לעררים קבעה כי נכותו היא בשיעור 49.65%, ולאחר הפעלת תקנה 15 הנכות היציבה היא 75%, כדלקמן: 10% בגין דחיפות במתן שתן 30% בגין הגבלה קשה בעמוד שדרה מותני 20% בגין הגבלה בעמוד שדרה צוארי.

ביום 28.10.21, ובהמשך להודעתו הקודמת, הבהיר המשיב כי הוא מסכים גם לאפשרות שעניינו של המערער יחזור לועדה באותו הרכב, על מנת שתידון בנכות הנפשית ובעניין הצלקות, אך הוא מיתנגד למתן הוראה על החלפת הפסיכיאטר אשר ישב בועדה.

מקום בו על פי פסק דין מועבר עניינו של נפגע אל ועדה רפואית לעררים בהרכב שונה מההרכב שדן בו טרם פסק הדין, הרי שעל הועדה בהרכב השונה לידון מחדש בערר שהוגש על החלטת הדרג הראשון ובהיעדר הסכמה אחרת - אין מקום להשאיר על כנה חלק מההחלטה של הוועדה הרפואית לעררים בהרכב הקודם.

...

סיכום על בסיס כל האמור לעיל, הערעור מתקבל, ועניינו של המערער יחזור לוועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב, על מנת שתפעל כדלקמן: הוועדה תשקול שוב את קביעתה בנוגע לצלקת הניתוחית אשר גורמת "כיעור". על הוועדה לנמק קביעתה במפורט, ואם היא בוחרת בסעיף "מותאם" תסביר מדוע היא קובעת זאת.

בהתחשב בהסכמת המשיב להחזרת עניינו של המערער לוועדה באותו הרכב ונוכח דחיית חלק מטענות המערער, ישלם המשיב למערער הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 1,200 ₪.

העובדת הגישה ערר על החלטת הועדה הרפואית המחוזית, ולאור זאת הושהתה יציאתה לגימלאות והמדינה קבעה כי בתקופה זו שעד קבלת ההחלטה בערר תשהה העובדת בחופשה ללא תשלום, בהתאם להוראת סעיף 33.243(ו)(5) לתקשי"ר. הערר שהגישה העובדת היתקבל, כך שנקבע בהחלטה מיום 8.12.2022, שנמסרה במשרד החינוך ביום 3.1.2023, שהיא אינה כשירה להמשיך בבצוע עבודתה התקנית (אולם לא נקבע כי היא אינה כשירה למשרות אחרות בשירות המדינה), וכן הועלו אחוזי הנכות שנקבעו לה ל-44%.

בפסק הדין שניתן בהליך הקודם נפסק כי – "... דין בקשת רשות העירעור להיתקבל, במובן זה שעל בית הדין האיזורי לקיים דיון דחוף בעיניינה של המבקשת כפי שנקבע בפסק הדין הקודם, ובמסגרת זו לבדוק את טענותיה לזכאות לתשלום במהלך התקופה שמיום 1.6.22 ואילך. יודגש – על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות, כי גם אם המבקשת מיצתה את זכאותה לדמי מחלה (סוגיה השנויה במחלוקת אשר תתברר במסגרת התיק העקרי), אין משמעות הדבר בהכרח כי היא אינה זכאית לתשלום בתקופת הביניים, לרבות ולמשל מכוח הסעיפים 33.213 ו-33.28 לתקשי"יר או כל אפשרות אחרת הלוקחת בחשבון את הנסיבות המיוחדות בהן עובדת ותיקה נותרה ללא שכר או פנסיה בתקופת הביניים במהלכה מימשה את זכותה להגיש ערר בנוגע לכשירותה כעובדת המדינה. עוד יודגש וגם זאת על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות כי העובדה שתקופת הביניים הגיעה לסיומה עם ההחלטה בערר – אינה שוללת את האפשרות לאשר כעת תשלום רטרואקטיבי בגין תקופה זו ככל שיוחלט כי המבקשת הייתה זכאית לכך, וזאת גם במסגרת סעד זמני שכמובן יהא כפוף להכרעה שתתקבל בתום ההליך. בית הדין יהא רשאי להתייחס במהלך הדיון – לאחר קבלת עמדות הצדדים בקשר לכך - גם לתקופה הנוכחית, שמהוה אף היא תקופת ביניים (אם כי שונה)". בהחלטה מושא בקשת רשות העירעור (סעיף 43) קבע בית הדין האיזורי כמפורט להלן: "א. המשיבה [המדינה] תשלם למבקשת [העובדת], לא יאוחר מיום 20.2.23, את מחצית המשכורת כאמור בנסמן 33.213 לחודשים יוני, יולי ואוגוסט 2022. המשיבה תוסיף לשלם מחצית המשכורת עד ליום 3.1.23, כפי שפורט לעיל.

לאחר מתן ההחלטה הוברר כי בעד החודשים יולי ואוגוסט 2022 שולם לעובדת שכר.

הדיון בבקשת העובדת לשינוי מועד הגשת התביעה בתיק העקרי התייתר, לנוכח החלטת בית הדין האיזורי להאריך את המועד עד יום 15.6.2023.

...

אשר לערעור העובדת, לא מצאנו מקום לחייב את המדינה בתשלום מחצית המשכורת לאחר המועד בו התקבלה החלטתה של ועדת העררים במשרד החינוך, ובה נקבע כי היא אינה כשירה להמשך עבודה בתפקידה כגננת.

קביעתו של בית הדין האזורי בדבר תשלום שכר לתקופה מחודש יוני 2022 עד ליום 3.1.2023 התבססה על נסיבותיו הייחודיות של המקרה, ולא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתו להגביל את התשלום עד ליום 3.1.2023.

סוף דבר – ערעור המדינה מתקבל וערעור העובדת נדחה.

משלא נתקבלה החלטה מיידית בבקשת הארכה, הגישו המערערת והמשיבות 2-3 ביום 21.11.22 בקשה דחופה למתן החלטה (נספח 7 להודעת העירעור).

בסופו של הדיון, ולאחר שהוברר כי ההחלטה נחתמה על ידי מזכירת ועדת הערר ולא על ידי יו"ר ועדת הערר, הוסכם על השבת הבקשה להארכת מועד להגשת העירעור לוועדת הערר, ולהסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין: "אנחנו מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה העניין ישוב לועדת הערר ולמתן החלטה בבקשת ארכה על סמך כתבי הטענות שהונחו בפניה טרם מתן ההחלטה. ההחלטה תהא מנומקת ותחתם ביד יו"ר ועדת הערר" (נספח 10 להודעת העירעור).

בשלב הראשון – הפנייה להסכמה דיונית לארכה - כללה טיוטת בקשת ארכה בו נטען כי הארכה נידרשת "עקב טעות אנוש של העוררים/מבקשים, ובשל חופשות חגי תשרי והספק אם הן נספרות במניין הימים להגשת הערר – טרם הוגש הערר". בשלב השני – בבקשה להארכת מועד נטען גם כי מאחר והחלטת השמאי המכריע ניתנה ערב חגי תשרי, לא היה בידן של המבקשות לקבל ייעוץ מקצועי שכן השמאי ועורכי הדין מטעמן היו בחופשה.

...

לסיכום, הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליכים שיפוטיים היא כורח המציאות שכן חריגות בלתי מוצדקות פוגעות בזכויות בעלי הדין והציבור הרחב.

הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות, בנסיבות, על הצד הנמוך, בסך 10,000 ₪.