וכלשונו של הגר"ש וורנר (משפטי שמואל סי' כב אות ג) בביאור טעם המשקל ההלכתי הכבד שניתן לטענת מאיס:
"כי הלא המיאוס הוא דבר נפשי לפי טענתה, ואין בכוחה להתגבר על ההרגשה אליו, ואי אפשר לה לחזור ולסלק את המאיסות והתיעוב ממנו, ואינה מסוגלת להיות עמו במחיצתו ולהיבעל לו גם לשם ניסיון לשלום בית."
ועל כן כתב (שם) בתוך דבריו שכאשר האישה טוענת שבעלה אלים כלפיה ובשל כך היא מואסת בו:
"אין דנין לחייבו בגט משום עילת ההכאה אלא מפני טענת מאיס עלי של האישה, ויהיה הגורם למאיסות איזה שהוא, אף שזה עצמו אינו עילה לחייב בגט אבל המאיסות הוא עילה וכו'."
ונראה שלכך כוונו גם דברי האגודה בנדוננו, שאחר שתלה את הדבר בעילת מניעת תשמיש ובעילת מניעת מזונות שב והביא עילה נוספת שהיא הנה עצם המאיסות שמואסת האישה בבעלה כאשר הוא רועה זונות.
"
והגם שמצינו להרב מחנה חיים (ח"ב אבה"ע סי' מה) שהעלה שעל פי האגודה כאשר הבעל רועה זונות יש לכוף אותו לגרש את אישתו, וע"ש דכתב דזה דוקא אם יש עדים כשרים שהעידו על כך בבי"ד בדרישה וחקירה אך ציין שאם אין עדים ורק הוא מודה אין אדם משים עצמו רשע ושרק אם שני רבנים מפורסמים יסכימו לכך יש לכוף אותו גם על סמך הודאתו בלבד, מ"מ הוא ז"ל נמשך בפסקיו אחר רבינו הרמ"א ואין בדבריו תשובה לדברי מר"ן הב"י. וכן אין להוכיח מדברי הקול מבשר (ח"א סי' נ) שהביא את דברי האגודה בסתם, ששם לא ירד לדין הכפיה אלא לדין חיוב המזונות, והסיק "ואם כופין אותו להוציא וחייב לגרשה וליתן כתובתה, ממילא כל זמן שאינו מגרשה חייב בכתובתה" ולא בא אלא לידון בחיוב המזונות ומי יימר לן שלו היה נזקק לדין הכפיה היה מכריע שיש לכוף והרי לשם חיוב המזונות די לנו בכך שהבעל חייב לגרש וליתן כתובה כפי שרבנו הקול מבשר פירש בדבריו.
וכפי שכתב רבינו ר' עקיבא איגר (שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות סימן נא) בכגון זה בבעל שאין לו גבורת אנשים שחייב בתוספת הכתובה שכן:
"כוונת תוס' כיוון דידוע לו דנישאת רק ע"ד אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות ובאם לאו ראוי' לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג לה אישות כראוי ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."
ועיין גם בדברי רבינו האור שמח (אישות יב, יא) שדרך בדרך זו והחילה אף על בעל שכפו אותו לגרש משום שהיה עני ביותר ולא עמד בפרנסת אישתו וחייבו בתשלום כתובתה כולה, עיקר ותוספת, וכלשונו הטהור:
"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה. וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני ותוספות בסוף פרק הבא על יבמתו, ופשוט."
הרי לנו שאת דברי ר"ח דכל אימת שאין הכפיה מחמתה חייב הבעל בתשלום כתובתה כולה העמידו רבותנו הפוסקים לא רק במקום שמעשיו של הבעל הביאו עליו את כפייתו או חיובו (כרועה זונות) אלא אף במקום שהבעל עצמו לא עשה דבר ואף אינו אשם בדבר אך החיים במחיצתו פוגעים בעקרי האישות (מניעת עונה או מניעת מזונות) ועל כן "ראויה לה להיות נפקעת ממנו", כלשון הרע"ק. ועל כן יש לומר שכאשר הכפיה אינה באה מחמת האישה או אף אם באה היא מחמת האישה אך נובעת היא מעקרי האישות, כגון בעל שאין לו כוח גברא, או חמור מכך היא נובעת ממעשיו הרעים של הבעל, אין האישה מפסידה את זכותה לתוספת כתובתה.
אולם לאחר שעיינתי בגוף התשובה של מהריט"ץ, לענ"ד יש מקום לפקפק במסקנה זו וז"ל תשובת מהריט"ץ:
"ילמדנו רבנו ראובן נשא את לאה ודרך אורחותיו בלע רק רע כל היום בניאוף ובנאצו' גדולו' מה שאין הפה יכולה לדבר דבר ידוע ומפורסם שיש עדים בדבר שיודעים בו ובמעשיו הרעים ודרכיו המכוערים זנות יין ותירוש עד שלאה קצה בחייה כי לא יכלה שאתו לעוצם רעתו...
...
לאור האמור כל האמור לעיל, בנדון דידן קשה לחייב את הבעל בגט משום עילת "רועה זונות" וזאת משום שלש הסיבות שצויינו לעיל א) אין לנו הוכחות דהוחזק בכך, הבעל הודה על קשר מיני קצר.
עוד יש לעיין, בשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנ"ד דשם נכתב:
"כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי' בשוטים. וי"א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. הגה: וכיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש)... וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו ג"כ (מרדכי ריש המדיר). ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח /רפ"ט/). ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו. אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סימן קכ"ז) וכן מי שגירש אשתו בגט כשר, ויצא קצת לעז על הגט, מותר לכופו לתת גט אחר. ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, {מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר)."
בפתחי תשובה שם באבן העזר סימן קנד ס"ק ל"א הביא את דברי הגבורת אנשים שכתב
"שאינו מקיים עונה כו' – כי אין זה כפי' כו' עיין בס' ג"א סימן מ"ח שתמה על הרמ"א בזה דהריב"ש כ"כ לפי שטתו דס"ל במורד מתשמיש אין כופין להוציא אבל להרב שסתם בר"ס ע"ז ובסי' ע"ז ס"ג כהמחבר דכופין להוציא מה לנו לכופו שיקיים עונה ומה לו לטעם שאין זה כפיה ממש הא אפילו כפיה ממש עושין במורד מתשמיש וגם לישנא דלנדותו שכתב בסוף דבריו מגומגם דעדיפא מיניה הו"ל לאשמעי' דאפילו להכותו ולכפותו בשוטים ע"ז יכולים לעשות שיקיים עונה וכ"ז מוכח בריב"ש עצמו שם כו' ומסיים מ"מ לדינא העיקר כמ"ש למעלה דבמורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה ואף במונע ממנה כל עניני אישות יש לחוש למעשה כו' (הובא לעיל סק"ז וסק"ח) עיין שם:"
אולם בעין יצחק אהע"ז חלק ב' סימן ס"ב ס"ק ס"ג חולק וכתב וז"ל:
"וידעתי למה שכתב הפתחי תשובה באבה"ע סי' קנ"ד ס"ק ז' בשם גבורת אנשים אשר אף במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים כו' עכ"ל. אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו"ע אשר מימהם אנו שותין שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו בכזה דכייפינן בכפייה גמורה אך יהיה ברשות חוקי הממשלה יר"ה."
אלא דעדיין נשאר לנו לברר מדוע לא נתרה בו לענין מרידה מתשמיש גם לענין חיוב בגט וגם לענין תשלום הכתובה.
לאור כל האמור לעיל, גם אם לא נחייב את הבעל בגט מטעם "רועה זונות", מ"מ האשה מואסת בו באמתלא מבוררת וכמו שציין עמיתי, ובנדון דידן ניתן לחייבו בגט לכו"ע, מטעם בו הרחבתי לעיל, שהבעל מורד מתשמיש ומונע מאשתו את עונתה, ובכגון דא נפסק "יוציא ויתן כתובה."
סוף דבר
בנדון שבפנינו הבעל חייב לגרש את אשתו.
