מתן אזרחות לתושבי הכפר טייבה שבשטח הרשות הפלסטינית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 11344/03 בג"ץ 10905/05 בג"ץ 11765/05 בג"ץ 8109/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי העותרים בבג"ץ 11344/03: העותרים בבג"ץ 10905/05: העותרים בבג"ץ 11765/05: העותרת בבג"ץ 8109/07: פאיז סלים ואח' 1. ראש עריית ג'יוס 2. ראש מועצת הכפר פלאמיה 3.האגודה לזכויות האזרח בישראל 1. ראש מועצת הכפר ח'רבת ג'בארה 2. ראש מועצת הכפר פירעון 3. ראש מועצת כפר א'-ראס 4. ראש מועצת כפר צור 5. האגודה לזכויות האזרח בישראל המועצה המקומית כוכב יאיר נ ג ד המשיב בבג"ץ 11344/03: המשיבים בבג"ץ 10905/05: המשיבים בבג"ץ 11765/05: המשיבים בבג"ץ 8109/07: מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון 1. ראש הממשלה 2. שר הבטחון 3. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 4. חברת לידר קומפני בע"מ 5. המועצה המקומית כוכב יאיר 1. ראש ממשלת ישראל 2. שר הבטחון 3. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 1. ראש הממשלה 2. שר הבטחון 3. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 4. ראש עריית ג'יוס 5. ראש המועצה המקומית פלאמיה 6. האגודה לזכויות האזרח בישראל 7. חברת לידר קומפני בע"מ עתירות למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ו' בחשון התשס"ט (04.11.2008) בשם העותרים בבג"ץ 11344/03, בבג"ץ 10905/05 ובבג"ץ 11765/05 (והמשיבים 4-6 בבג"ץ 8109/07): בשם העותרת בבג"ץ 8109/07 והמשיבה 5 בבג"ץ 10905/05: בשם המשיב בבג"ץ 11344/03, והמשיבים 1-3 בבג"ץ 10905/05, בבג"ץ 11765/05 ובבג"ץ 8109/07: בשם המשיבה 4 בבג"ץ 10905/05 והמשיבה 7 בבג"ץ 8109/07: עו"ד נסראת דקואר; עו"ד אבנר פינצ'וק עו"ד יעקב לרר; עו"ד שרון ברהום עו"ד אבי ליכט עו"ד **** אברבנאל; עו"ד ליטל בלינסון ][]פסק-דין

הכפר ח'רבת ג'בארה, שבו מתגוררים כ-350 תושבים, שעיקר פרנסתם בחקלאות ובגידול עופות, מצוי דרומית לפירעון, ממזרח לעיר טייבה.

ביום 19.1.2004, לאחר שהתקיים דיון בעתירה, הוציא בית המשפט צו על-תנאי, לפיו נתבקשה המדינה "ליתן טעם מדוע לא יותר מעברם של תושבים, כלי רכב, ציוד חקלאי וציוד מכאני במעברים שבמכשול קו התפר בסמוך לכפרים ג'יוס, ח'רבת ג'בארה, פירעון ופלאמיה, בשעות סבירות במשך היממה". ביום 11.2.2004 הוגש תצהיר התשובה מטעם המדינה, במסגרתו פורטו הסדרי המעבר שגיבשה המדינה, והנימוקים שעמדו בבסיס קביעת הסדרים אלה.

גם תושבי הכפרים פירעון, א-ראס, ג'יוס ופלאמיה פנו אל רשויות המדינה בבקשה לשנות את התווי שנקבע ולהסיטו מערבה, אולם ביום 18.9.2005 דחה היועץ המשפטי לאיזור יהודה ושומרון את פנייתם.

טענות היישובים הישראליים כנגד טענותיהם של תושבי הכפרים הפלסטינאיים הסמוכים לתוואי הגדר נשוא העתירה, העלו תושבי היישובים הישראליים טענות משלהם הנוגעות לתוואי הגדר באיזור זה. כך, טענה המועצה המקומית כוכב יאיר (העותרת בעתירת כוכב יאיר והמשיבה 6 בעתירה הדרומית), כי יש להותיר את התווי הקיים על כנו, ולהמנע מיישומו של התווי הדרומי המוצע.

התווי החדש שאינו מתחשב בתכניות שטרם מומשו להרחבת היישובים הישראליים ומעביר שטחים נרחבים לצידה המזרחי של גדר הבטחון, מצמצם במידה משמעותית את מרחב התפר באיזור זה. תואי זה מצוי במיתחם המידתיות הנתון לשיקול דעת המדינה, ועל כן לא ראינו להתערב בו. עד להשלמת הקמתה של הגדר בתוואי המוצע ופירוקה במתכונת הקיימת לא ראינו להרע את הסדרי המעבר הקיימים כעת ולאפשר את סגירתו של שער 753 הממוקם ממזרח לח'רבת ג'בארה ומשמש את תושבי הכפרים ח'רבת ג'בארה, צור וא-ראס, כפי שביקשה המדינה.

...

לסיכום, בתוואי נשוא העתירות חלו עדכונים ושינויים משמעותיים.

זאת, היות ואין חולק בדבר אי חוקיותו של מקטע הגדר עליו ממוקם השער, הפוגע קשות במרקם חייהם של תושבי הכפרים הסמוכים לו. ככל שמקטע זה של הגדר יפורק בהקדם האפשרי, יתייתר גם הצורך בהפעלתו של השער הקבוע בו. על כן, אנו מורים כי שער זה ייוותר פתוח במתכונתו הנוכחית עד לפירוקה של הגדר הקיימת.

בכפוף לכל האמור לעיל, העתירות נדחות.

העותר בבג"ץ 2025/02, אסעד פתחי אגבריה (אסעד) והעותר בבג"ץ 6716/02, עבד אלנאצר פתחי צאדק אגבריה (עבד), אחים הם, תושבי הכפר טייבה שבשטח הרשות הפלסטינאית.

הינה כי כן, גם אם נצרף אחת לאחת את כל הראיות שבידי המשיבים, לא נדע כיצד ניתן לבסס עליהן טענה כי פתחי עזב את ישראל בשנת 1950 וכי תושבותו פקעה באותה עת. לכל היותר יש בראיות אלו כדי לעבּוֹת את הערפל סביב מועד עזיבתו של פתחי, ואולם ערפל זה אין בו כדי לסייע למשיבים לעת שבה מבקשים הם לבטל, באורח מלא או חלקי (כלפי ילדיו של פתחי), אזרחות שהוקנתה לפתחי.

...

לא מצאנו בכתבה תאריכים וממילא לא ידענו אם היה זה בתחילת שנות החמישים שפתחי עזב את ישראל לראשונה, ובוודאי שלא ידענו אימתי הוחזר, ולאחר כמה זמן.

המסקנה הנדרשת מכך היא, לשיטתם, כי פתחי היה אותה עת תושב ישראל.

לסיכום נאמר זאת: המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח ולהראות כי האזרחות שהוענקה לפתחי - בטעות הוענקה.

טענות התובע: התובע, יליד 26.4.1976, תושב הכפר עתיל ברשות הפלסטינאית, טען כי ביום 29.1.2017 עבד בשפוץ מבנה ברחוב אלי כהן 16 ברעננה (להלן – אתר הבניה) אצל הקבלן אסמאעיל עבד אלעזיז אלהריש (להלן – מר אלהריש או צד ג-1).

לפעמים שילם את שכרו לאישתו של התובע, גב' גאנם מעלי עבד אל לטיף, תושבת זמר, אשר היתה מגיעה לביתו בטייבה לצורך כך. טענות הנתבע: הנתבע הגיש כתב הגנה ובמסגרתו חזר על נימוק הדחיה שבמכתב הדחיה וכן הוסיף כי התובע לא היה "עובד" כהגדרת סעיף 1 בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי); כי מר אלהריש סרב לחתום על טופס התביעה של התובע וכי התובע לא היה בבחינת "מבוטח" במועד ארוע התאונה.

אין חולק כי התובע תושב הרשות הפלסטינאית והוא לא אזרח ישראלי.

בהודעתו בפני חוקר הנתבע מיום 10.4.2018 ציין מר אלהריש כי "אני לא קבלן רשום ולכן אני לא יכול להוציא רישיונות עבודה לעובדי שטחים. אני לוקח פרויקטים ומביא קבלני משנה והם מוציאים אישורי עבודה לעובדי השטחים" (ש' 5 – 6 להודעתו).

כי התובע נתן לו עבודות ברובה ובצבע וכי הוא גם שילם לו במזומן מידי שבוע והוסיף כי גם אחמד וגם התובע העסיקו אותו: "בבוקר הייתי עובד עם אחמד אחרי הצהריים הייתי עובד עם מוחמד" (עמ' 36 ש' 6 – 7 לפרוטוקול).

...

אנו מקבלים את גרסתו של מר אלהריש, לפיה במועד האירוע צדדי ג' לא העסיקו את התובע באתר.

לכן, אנו מקבלים טענת הנתבע בסיכומיו (ס' 5 לסיכומיו) כי התובע לא היה רשום ככזה וקובעים כי לא היה מבוטח בביטוח נפגעי עבודה.

7.3 סוף דבר: א. התביעה והודעת צדדי ג' - נדחות.

האישום הראשון סב על עיסוקם של סיף וכפיר, משך פרק זמן של חצי שנה לפחות, בהסעת תושבי שטחי הרשות הפלסטינית (רש"פ) חסרי היתר שהייה בישראל, משטח הרש"פ למדינת ישראל.

סיף השיב שהוא עובד עם שותף יהודי ואין זה---------------6 כך – ללא כל קונוטציה פוליטית-אכנה את תנועת המחבלים מנקודת האיסוף, בשומרון, בתחום הרשות הפלסטינאית (רש"פ) דרך מחסום צה"ל ליד צופים ועד לטייבה.

מתברר גם שקודם להתרחשות דנן לא נפגש אבו מוך עם עסאף מעולם בשטחי ישראל, אך הוא פגש אותו בכפרו מספר ימים קודם להתרחשות ולא שמע ממנו דבר על תוכנית כניסה לישראל16.

א. מצג מרמה מצד המחבלים ושולחיהם בדבר התכלית הפלילית (גניבות ופריצות) של הכניסה לישראל; ב. בקשת הנאשם מעסאף שישיג עבורו מצלמת וידאו כראיה לאמון שהנאשם נתן ב"סיפור הכיסוי"; ג. תשלום סך 1000 ש"ח להברחת הגבול הוא מהלך סביר עבור שני גנבים; ד. סבירות ההסבר של עסאף ש"התיק הקטן" מכיל כלי פריצה לנוכח "סיפור הכסוי"; ה. מישוש "התיק הקטן" בידי הנאשם (שהיה עלול לגרום להפעלת מתג ההפעלה של המטען) כראיה להעדר חשד; ו. זריקת התיק בידי הנאשם אל כלי הרכב של כפיר (שהייתה עלולה לגרום להפעלת המטען) כראיה להעדר חשד; ז. הסעת המחבלים למסעדה בטייבה השייכת לאחיו של הנאשם (סיכון האח ומשפחתו) כראיה להעדר חשד.

כיון שזו מסקנה הכרחית משתי העובדות שציינתי הידועות לכל בר בי רב (ומקל וחומר לאדם בוגר), כי אז כל אזרח בר דעת מודע להיתכנות של כניסת מחבל מתאבד מן השטחים לישראל [השוו לדברי המשנה לנשיא חשין: " אכן, כל מי שחיים בישראל בימים אלה יודעים כי טרוריסטים חורשי-רע אשר נכנסו לישראל שלא-כדין, נעזרו לא אחת בתושבי ישראל-אשר עשו בתום-לב ולעתים תוך עצימת-עיניים-כדי להגיע למקום הפיגוע...

...

סיכום הכרעת הדין אישום ראשון-אני מרשיע את הנאשמים סיף עאזם וכפיר לוי בעבירה של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין (הסעת מאות אנשים) לפי סעיף 12(א)(ג) לחוק הכניסה לישראל וקשירת קשר לביצוע עוון לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין.

אישום שני-אני מרשיע את הנאשמים סיף עאזם, כפיר לוי ועבד אל רחמן אבו מוך בחמש עבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין וב-30 עבירות חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

אישום שלישי-אני מרשיע את הנאשם עבד אל רחמן אבו מוך בעבירה של החזקת נשק שלא כדין (אקדח, מחסנית ומספר כדורים) לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין.

בחודש יולי 1999, התחתנה התובעת עם מר ג'מאל קאסם מחאמיד, שהוא תושב כפר טייבה, המצוי שנמצא בתחום הסמכות הטריטוריאלית של המועצה הפלסטינית (תחומים אלה ייקראו להלן: "השטחים").

בקשות שהוגשו לרשויות בענין זה-לא התקבלו.

סמוך לאחר נישואיה, עברה התובעת להתגורר בכפרו של בעלה.

אחד הסימנים העיקריים להיותו של אדם 'תושב', הוא מקום מגוריו של אותו אדם, כאשר הכתובת בתעודת הזהות הינה הוכחת מקום מגורים שניתנת לסתירה על-ידי ראיות.

תושבי ישראל רבים ירדו ממנה, רכשו אזרחות בארץ זרה ומתגוררים בה, מבלי שויתרו על אזרחותם בישראל, ואף ממשיכים לשאת תעודת זהות ישראלית.

...

לסיכום 20.

לאור מסקנותינו שלעיל-אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי בכל התקופה השנויה במחלוקת-התובעת היתה תושבת ישראל.

בהיתחשב בכך שהתובעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד רק בחלק מתקופת ההתדיינות ובכך שדחינו חלק מעדותה של התובעת, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרישי הצמדה וריבית מיום 16/1/08, אם לא ישולמו לפני כן. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. ניתן היום, ט' בכסלו תשס"ח, 19/11/2007, בהיעדר הצדדים.