מתיחה בגב בפתיחת רכב תאונת דרכים או לא

יש פעולות חילוץ מהקרקע [למשל, אדם שניזקק לחילוץ מבור] ופעולות חילוץ מרכב [כאשר מתרחשת תאונת דרכים], משריפה בבית או בשטח פתוח- וכל אלה מטבעם ומטיבם מחייבים שימוש במכשירים שונים ומצריכים ביצוע פעולות שונות ותנועות בזוויות משתנות ובמאמצים שונים.

בהקשר הזה הפנה בית הדין האיזורי לתשובות המערער לשאלון למבוטח בגין מקרוטראומה גב שמילא המערער, שבו תיאר המערער פעולות שונות ומגוונות, כמפורט להלן: · התכופפות לפתיחת ארון אישי להוצאת תיק אישי כולל חליפת תקיפה, כפפות חום, כפפות עבודה, קסדה, מגפיים, מסיכה אישית, אפוד זהוי, חליפת גשם + תיק יער כולל קסדה, משקף מגן, חליפת יער, שמיכת מילוט ממלכודת אש, נאד מים כפפות.

· הורדת זרנוקים ממתקן הייבוש, משיכה, קיפול כל זרנוק, רכינה על הבירכיים לחזוק ומתיחה של הזרנוק.

...

סוף דבר: בית הדין האזורי יישם נכונה את ההלכה הפסוקה על התשתית העובדתית שנקבעה על ידו, וקבע נכונה כי לא הוכחה בנסיבות המקרה תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.

המערער ישלם למוסד לביטוח לאומי שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

מבוא: תביעה כספית שהגיש התובע מר ישראל ללוש כנגד ישראל מושייב והפניקס חברה לביטוח בגין נזק שניגרם לרכב שהיה בחזקתו בארוע תאונת דרכים, כאשר לטענתו האחריות לתאונה מוטלת על כתפי הנתבע – ישראל מושייב אשר ברשלנותו גרם לארוע התאונה.

בכל מצב ראשית תהא מתיחה של חגורת הנהג, לאחר מכן פתיחת כרית האויר של הנהג ורק לאחר מכן פתיחת כריות אוויר (וילונות) הצד: " כרית אוויר בפגיעת חזית אחור קודם כל ניפתח מותחן חגורת הבטיחות של הנהג, מיד אח"כ כרית אוויר של הנהג וזאת על מנת שהנהג יוצמד לגב המושב ולא ייזרק לפנים ויקבל מכה מהכרית. במידה ועוצמת הנזק היא גדולה ואין נוסע במושב מצד ימין הנהג, והחיישן חש את עוצמת הפגיעה, ליתר ביטחון הוא פותח את הכרית אוויר נודע למרות שאין נוסע. בהנחה שיש פגיעת צד ברכב, תפתח כרית אוויר נהג, יפתחו כריות אוויר על דופן המושב, יש שם שתי כריות לאחר מכן יפתח הוילון שמגן על ראש הנהג, וילון צד שיורד מגג הרכב הוא האלמנט האחרון שניפתח בכריות האוויר. כך זה עובד ביצרן הספיציפי דימלר מרצדס. אני יכול להציג מסמכים אוטנטים של היצרן." (ראה עמ' 43 שורות 12-20).

...

משכך סבורני שיש מקום לדחות התביעה כנגד הנתבעת מס' 2.

סוף דבר- התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות עדי הנתבעת מס' 2 כפי שנפסקו בדיון.

לא נעלם מעיניי, כי נימצאו אי התאמות בעדותו, אך לדידי מדובר בעניינים שוליים שאין בהן כדי לפגום בהערכת מהימנות גירסתו, במיוחד שגרעין נסיבות התאונה המדבר על עלייה על משאית לשיחרור הברזנט שנתפס באמבטיית המשאית, נותר בעינו.

"ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה. ודוק, מצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מיקשה אחת לעניין זה. לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא 'פורק' סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען. במקרה השני יקל לראות בירידה מן הרכב כ'חלק אינטגרלי' מפעולת הפריקה. דוגמאות אלה, הנמצאות בשוליים אך מדגישות את הקושי שהיה עלול להווצר במקרים המצויים בתווך לוּ בחרנו במודל הראשון, שעל-פיו אין השמוש המוכר, שהוא גם חלק אינטגראלי מהפריקה או הטעינה, בא בגדר החוק. אלא שכמתואר לעיל, המודל השני מייתר קושי זה בקובעו כי השמוש המוכר - כניסה לרכב או יציאה ממנו - די בו כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים. על-פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תשלל תחולת החוק" (שם, פיסקה 19).

הילכת אסם קובעת איפוא, שחוק הפיצויים יחול כל אימת שהארוע עונה להגדרת תאונת דרכים, וכי ארע במהלך פעולה הכלולה בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". כך אפילו היה זה במהלך טעינת רכב או פריקתו, שהוחרגו מהגדרה זו. לפיכך אם נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה, בעוד השמוש היה עלייה אל הרכב או הירידה ממנו, יהווה ארוע זה תאונת דרכים, אפילו הייתה העלייה אל הרכב או הירידה ממנו תוך כדי פריקת רכב או טעינתו.

עוד נפסק בהילכת המגן : "אמנם, ניתן לומר כי עלייה על המכולה לצורך מתיחת כסוי הברזנט היא גם פעולת לואי של חריג הטעינה והפריקה, באשר היא נועדה להביא את תהליך הטעינה לסיומו, ומשכך היא חלק אינטגרלי ממנו. ... ואולם, אף הנחה זו לא תביא לביטול הנפקות של ההכרה בפעולת המערער כ"כניסה לרכב". הלכה היא כי אין בהתקיימות החריג של "פריקה וטעינה" כדי לשמוט את הקרקע תחת השמוש המוכר המתקיים במקביל (ראו פרשת אסם; כן ראה ריבלין, עמ' 237-241).

...

המחלוקת בין הצדדים נסובה, בעיקרה, סביב השאלה באם התאונה הינה "תאונת דרכים", כהגדרת המונח בחוק הפיצויים, שאם כן, ומכוח כלל ייחוד העילה, דינה להידחות כנגד הנתבעות 2, ולהתקבל כנגד הנתבעת 1; או שמא אין היא "תאונת דרכים", כי אז דינה להידחות כנגד הנתבעת 1 ולהתקבל כנגד הנתבעת 2, בכפוף להוכחת רשלנות הנתבעת 2 כלפי התובע.

סוף דבר התוצאה היא, שלתובע נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי.

לפיכך, התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.

בנסיבות העניין, הנני מורה כי הנתבעת 1 תישא בהוצאות הנתבעת 2 בסך כולל של 5,000 ₪.

בהקשר זה, התובע הפנה לפסק הדין שניתן בת.א. (שלום-חי') 12605-11-09, שם נדון מקרה דומה, של פגיעה בעין, במהלך קשירת תיק גב לחלק האחורי של האופנוע (באמצעות רשת קשירה וקרסי מתכת).

לחילופי חילופין, לטענת התובע, יש לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים לפי הוראות החוק ככל שיש לקבוע שהפגיעה ארעה בשל "היתנתקות של חלק מהרכב". יש להגדיר את הגומייה שגרמה לפציעתו, כחלק המותקן דרך קבע וכחלק אינטגרלי מהארגז, שהנו מחובר בחיבור קבע לקטנוע.

בכתב התביעה תוארו נסיבות הארוע על ידי התובע, כדלקמן: "עת הגיע התובע ליעד שליחותו, ירד מהקטנוע, פתח את הארגז, והוציא מתוכו את החבילה שנידרש למסור. כשסגר התובע את מכסה הארגז באמצעות הכבל הקפיצי, קפץ הקפיץ שהיה מתוח, והוו בקצהו פגע בעוצמה בעינו השמאלית של התובע". בתצהיר עדותו הראשית, תיאר התובע את נסיבות הפגיעה כדלקמן: "כשהגעתי ליעד הראשון שלי בהרצליה, ירדתי מהקטנוע, פתחתי את הארגז, והוצאתי מתוכו את החבילה שנדרשתי למסור. מיד לאחר מכן, כשסגרתי את מכסה הארגז באמצעות הכבל הקפיצי, תוך כדי מתיחתו, לפתע קפץ הכבל והוו בקצהו פגע בעיני השמאלית בחוזקה. מיד חשתי כאב חד בעין ולא הצלחתי לראות דבר בעין זו. בשל הכאבים העזים, במשך מספק דקות היית מטושטש.

...

אימוץ ראיות התובע (על אף שקבעתי כי לא ניתן לאמצן, בשלמותן), מוביל אותנו למסקנה כי אין המדובר בתאונת דרכים.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.

בהתחשב בפיצול הדיון שבוצע (דיון תחילה בשאלת סיווג התאונה והאחריות) ובהיקף הליכי התיק עד לשלב זה, הנני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד, בשיעור של 4,000 ₪, בתוספת מע"מ, לכל אחד מהנתבעים.

במקרה שנידון בע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (17.3.2014) (להלן: עניין המגן), הניזוק סיים את פעולת ההעמסה על משאית וטיפס על סולם במטרה למתוח את הברזנט שכיסה את המכולה.

חברתי הזכירה גם את המקרה שנידון ברע"א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' אלמישאלי (10.3.2016), רוכבת אופנוע "הניחה את הקסדה על הכידון, התניעה את האופנוע, ולאחר מכן קשרה תיק גב לחלקו האחורי של האופנוע באמצעות רשת קשירה שבקצותיה קרסי ברזל. במהלך קשירת התיק קפץ ממקומו אחד מקרסי הברזל ופגע בעינה". נקבע כי המקרה ניכנס בגדר תאונת דרכים.

אכן, להבדיל מענייננו, באותו מקרה האופנוע כבר הונע, אך השופט זילברטל העיר (שם, בפיסקה 5): "קשירת המטען האישי לבל יישמט היא בגדר 'פעולת לוואי חיונית' לרכיבה על הקטנוע וראוי להחיל את הוראות חוק הפיצויים על פעולות מכגון-דא [...] ואכן, תאונות שהתרחשו במהלך הכנסת מטען אישי של נהג או נוסע לרכב עובר לתחילת הנסיעה סווגו בדרך כלל כשימוש ברכב". הינה כי כן, לפנינו שלושה פסקי דין שממחישים כי פסק הדין בעיניין ינטל אינו מעין "קו פרשת מים", ואין בו כדי לשרטט קו חד בשאלה החוזרת ונשנית במקומותינו – תאונת דרכים או לא תאונת דרכים.

עד כמה קשה ההבחנה בסוגי המקרים מושא דיוננו, אנו יכולים ללמוד מדברי המלומד אנגלרד בספרו (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 139 (מהדורה רביעית; 2013)): "לדעתנו, יש לכלול במונחים 'כניסה' ו'ירידה' כל פעולות הלוואי הנחוצות, כגון: פתיחת דלת המכונית וסגירתה והורדת כסוי הרכב [...]" למקרא הדברים, יכול הקורא לסבור כי לשיטת המחבר גם הכנסה והוצאה של מזודה או סל מצרכים נופלים לגדר רכיב ה'כניסה' וה'ירידה', אך בהמשך הדברים, מבהיר לנו המחבר את עמדתו: "הרעיון כי הוצאת תיק מארגז המכונית היא פעולת לוואי הכלולה במושג ירידה מרכב, אינו נראה בעיניי" (שם, ה"ש 438 סיפא) (הדגשה שלי – י"ע).

...

כשלעצמי, איני משוכנע כי המסקנה בפסק הדין עולה בקנה אחד עם פסיקה אחרת של בית משפט זה. כך, ברע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 381 (1998) וברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009), דובר בפגיעה שארעה במהלך קשירת מטען בטרם החל הנפגע בנסיעה, ונקבע כי אין מדובר ב"נסיעה" או ב"טיפול דרך".

שם הגעתי למסקנה כי פלונית נפגעה כהולכת רגל ולצורך החוק אין לראות אותה כמי שעשתה שימוש ברכבה, מאחר שהשימוש לא היה למטרות תחבורה ויש לראות את הרכב כזירת התרחשות גרידא.

סוף דבר, שאני מצטרף לפסק דינה של חברתי, השופטת י' וילנר, כי אין לראות את האירוע שלפנינו כ"תאונת דרכים".