לחילופין, טוענת הועדה, כי מעונה נושאת באשם תורם כבד לנזקיה, ככל שנגרמו כאלה, הן בשל הגשת בקשה להיתר בנייה שאיננה תואמת לתב"ע החלה על המקום, והן בשל ביצוע בנייה החורגת מן ההיתרים שניתנו לה. ממילא, משבנתה מעונה בסטייה מהיתרי הבנייה, היא מנועה מלהעלות טענות כנגד אי-חוקיותם, שכן "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה".
לבסוף, הועדה גורסת, כי מעונה לא הניחה ביסוס ראייתי לטענותיה בענין האחריות, ולא הוכיחה את הקף הנזקים שנגרמו לה עקב הוצאת צו ההפסקה השפוטי.
אחריות הועדה המקומית ברשלנות
לקיום עוולת הרשלנות נידרשת חובת זהירות מושגית של המזיק כלפי הניזוק; חובת זהירות קונקרטית המוטלת על המזיק כלפי הניזוק; מעשה או מחדל רשלני המנוגד לחובת הזהירות המוטלת על המזיק; וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין נזק שניגרם (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין; ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 800 (2004)).
...
הסתכנות מרצון
כנגד טענת הרשלנות הנטענת כלפי הוועדה, הועלתה על ידה טענת הגנה, לפיה בהגשת בקשת ההיתר הבלתי-חוקי, הסתכנה מעונה מרצון, ולפיכך דין התביעה כנגדה להידחות.
לאור זאת, לא מתקיימים במקרה זה יסודות ההגנה של הסתכנות מרצון גם על פי החלופה הראשונה של הוראת החוק, ודין טענת הגנה זו להידחות.
נוכח ויתור זה על זכותה לערער על החלטת השמאי, אין מעונה יכולה להשיג עתה פעם נוספת על חיובה בהיטל ההשבחה במסגרת הדיונית הנוכחית, משההליך בענין זה נתמצה, ולא ניתן להחיותו במסגרת דיונית חדשה בהליך זה.
סוף דבר
לענין האחריות, אציע לדחות את ערעורה של מעונה ולקבל את ערעורה של הוועדה המקומית, באופן שאשמה התורם של מעונה יוערך ב-40%, ואחריות הוועדה תעמוד על 60% לצורך פסיקת הפיצוי.
