הסברנו שם, כי ישנן שתי דרכים שבהן יכול בעל-דין לפעול במידה שהוא מעוניין בעיכוב ביצועה של החלטה, עד להכרעה בעירעור: בדרך של פנייה בבקשה מתאימה לערכאה הדיונית, ובמידת הצורך – השגה על ההחלטה, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה; ולחלופין, בדרך של פניה בבקשה מתאימה ישירות לערכאת העירעור, שתוגש לצד הגשת העירעור עצמו; כמו כן נקבע בעיניין הראל, כי הדרכים מוציאות זו את זו, ו"כאשר בחר בעל דין לפנות אל הערכאה הדיונית בבקשת עיכוב ביצוע לתקופת העירעור, הרי שהשגותיו על החלטה זו לא תשמענה אלא במסגרת של בקשת רשות ערעור" (עניין הראל, פסקות 20-14; בעיניין הראל נדונו במישרין תקנות 467-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר עמדו בתוקפן בעת ההיא; תקנות אלו הוחלפו בתקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וזו לא שינתה מהתקנות שקדמו לה (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 571-570 (מהדורה שנייה, 2023)).
נפקות דחיית הבקשה בעניינינו, היא סגירת הדלת בעד המדינה מהעלאת טענותיה לגבי עיכוב הבצוע לפני ערכאת העירעור, שלה שיקול הדעת ה'נקי' בסוגיה (ראו, עניין הראל, פסקה 18); זאת, משום שעם ביצוע פסק הדין – דהיינו, עם רישום המשיב כאזרח, תיתייתר הבקשה לעיכוב ביצוע עד למתן הכרעה בעירעור, משום שתהיה 'מעשה עשוי'.
...
באשר לסיכויי הערעור, דייני בכך שלא שוכנעתי שהמחלוקת בין הצדדים באשר לאופן בירור מעמדו של המשיב – דהיינו, האם הבירור יֵעשה על ידי הרשות עצמה, או בבית המשפט המחוזי, או שמא יֵעשה בבית המשפט לענייני משפחה, בדרך של הליך להוכחת אבהות – אינה ראויה להתברר.
לפיכך, אני מורה בזאת על עיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי; עיכוב הביצוע יעמוד בתוקפו עד המועד האחרון להגשת הערעור.
