מתי נדרש סיוע במהלך חקירת ילדים

כך למשל, ציין המערער כי לעיתים נהג לבקש מהמתלוננת לסייע לו להוציא את נעליו מתחת למיטתו, באופן התואם את גירסתה שלפיה ביצע בה את המעשים בחדרו לאחר שקרא לה לעשות כן. בנוסף, המערער אישר בעדותו כי בחלק מהבקרים במהלך השבוע שהתה אישתו במקום עבודתה, בעוד שהמערער נותר לבדו עם ילדיהם, ובפרט – עם המתלוננת.

אולם, סעיף 11 לחוק זה מוסיף ומורה כי: "לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9, אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת". בית משפט זה עמד לא אחת על טיבה של דרישת הסיוע לצורך הרשעה על סמך עדות שנמסרה בחקירת ילדים.

...

בגין עבירות אלו, נגזרו על המערער 6 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה, והוא חויב לשלם פיצוי למתלוננת בסך 150,000 ש"ח. ערעורו של המערער בע"פ 4203/19 מופנה הן כלפי הרשעתו והן כלפי חומרת עונשו; ואילו המדינה טוענת בערעורה בע"פ 4205/19 כי יש להחמיר בעונשו "באופן ממשי". אבהיר כבר עתה, כי דעתי היא שיש לדחות את ערעורו של המערער על שני חלקיו (הכרעת הדין וגזר הדין), ולקבל את ערעורה של המדינה, שכן העונש שנגזר על המערער אינו משקף את חומרת עבירות המין ואת פגיעתו הקשה בבתו.

משעיינתי בנימוקי הערעורים על גזר הדין ובתגובה מטעם המתלוננת, סבורני כי דין ערעור המדינה על קולת העונש להתקבל.

בהתאם לכך, איני סבור כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער הולם את מעשיו החמורים, ובניגוד לקביעתו בגזר הדין, אני סבור כי מעשיו אלו מצויים בהחלט "ברף החמור של המעשים המגונים". על העונש בגין מעשים אלו לבטא באופן נחרץ את חומרתם.

סיכומו של דבר, אציע לחברותיי לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל חומרת העונש, ולקבל את ערעור המדינה על קולת העונש, כאמור בפסקה 45 לעיל.

בנוגע ל"פנטזיות והדמיונות" אותם תארה המתלוננת ביומנה, היא סיפרה כי כשהיתה בת 10, שמעה לפעמים קולות והיו פעמים שבהן ראתה רוחות, ואף תארה כי ילדים בכיתתה "עשו סיאנס". עוד סיפרה המתלוננת בחקירתה זו כי עברה חרם במשך 3 שנים בבית הספר בו למדה, ואף ניסתה לשים קץ לחייה.

עדויותיה של המתלוננת, אשר תועדו והוגשו באמצעות חוקרת הילדים, דורשות תוספת ראייתית מסוג סיוע לשם הרשעה על בסיסן, וזאת בהתאם לסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955.

עיון בחקירתה הרביעית של המתלוננת מעלה, כי חוקרת הילדים היתה מעט תקיפה עם המתלוננת, לא עשתה לה "הנחות", דרשה ממנה תשובות, ועימתה אותה הן עם סתירות פנימיות בגירסתה והן עם סתירות אל מול חקירותיה הקודמות.

...

אני מקבל בהקשר זה את התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי כי עדותה של חוקרת הילדים היתה מהימנה ועבודתה עם המתלוננת היתה מקצועית.

אני מקבל את הסבריה של המתלוננת לעניין זה, אשר תיארה את חששותיה שמישהו יקרא את יומנה וחשה בושה ומבוכה מכך שהדברים יתגלו או יתפרסמו.

לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות, לא מצאתי כי העונש שנגזר על המערער סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות.

צפייה בחקירה מלמדת בבירור כי נ' מספרת על ארוע שבו אדם זר החדיר אצבע לאיבר מינה, ואין בעובדה ש-נ' עשתה שימוש במילה "טוסיק" או בעובדה שבשלב מסוים בחקירה נ' הצביעה על החלק האחורי ועל החלק הקידמי של גופה במענה לשאלת חוקרת הילדים, כדי לפגום במסקנה זו. ויוזכר, במועד חקירתה הייתה נ' בת כ-4.5 שנים בלבד.

דרישת הסיוע נועדה למתֵן את הפגיעה בזכותו של נאשם שהרשעתו נסמכה על עדות שלא עמדה לחקירה נגדית ונגבתה על ידי חוקר ילדים מפיו של קטין.

...

על רקע האמור, לא בכדי נפגעי עבירה בכלל, ונפגעי תקיפה מינית בפרט, אשר נאלצים להתמודד עם השלכות האירוע הטראומטי על חייהם, בוחרים לעיתים להתמקד בהליכים טיפוליים הממוקדים בהם ובהחלמתם, ולהימנע מהגשת תלונה ומהתמודדות עם המשאבים הנפשיים שההליך המשפטי דורש מהם.

משכך, אני סבורה כי לצד פעולות שונות הנעשות להתאמת ההליך הפלילי גם לצרכיהם של נפגעי העבירה (ככל שהדבר אינו פוגע בזכויות הנאשם להליך הוגן), יש לחזק את ידיהם של נפגעי העבירה אשר מוצאים בתוכם את הכוחות ותעצומות הנפש להתייצב אל מול תוקפיהם, ולהביא בכך, כך יש לקוות, לא רק מזור לנפשם הפצועה, אלא אף לעשיית צדק במובן הרחב ולמניעת פגיעות אחרות על-ידי אותו נאשם בקורבנות פוטנציאלים.

הערותיה של חברתי, השופטת י' וילנר, אף הן מקובלת עליי.

בחקירתו בנתבע הסביר את המניע לקבלתו (עמ' 3, ש' 73): "אני רציתי לעבור את החודש בשקט, יש לי 6 ילדים, משכנתא בכל חודש 10000 ₪" מר מסורי העיד כי הכסף לא ניתן כשכר אלא כניסיון לסייע לבנו (עמ' 3, ש' 71-74): "החופשה הקודמת כשסיגל ילדה, אתם לא שילמתם כי התברר שהיה חסר לה איזה חצי חודש. אז אייל הגיע אליי ואמרתי לו שאני אשלם לו, החברה תיספוג את זה ולאחר שהוא יקבל את הכסף מביטוח לאומי הוא יחזיר לי. ואני אהיה איתך אמיתי, גם אם הוא לא יחזיר לי את הכסף יש לי הלוואת בעלים אני אקח את זה עליו" בחקירתו בבית הדין העיד (עמ' 26, ש' 6-20): "עו"ד רייכנברג: כאשר בנך היה בחופשת לידה, אתה נתת לו לטענתך הלוואה של 20,000 ₪

ההדגשה הוספה, מ.נ.ד): "אני קיבלתי משכורת רגיל אבל התחייבתי לחברה להחזיר את הכסף ברגע שאני מקבל את הדמי לידה, בעל החברה אבא שלי חיים הסכים ולדעתי זה היה דבר מאוד חכם לעשות אם הייתי צריך לחכות לדמי לידה זה היה יוצר לי בעיה" אך לא מצאנו בשוני הבדל מהותי לגופם של דברים – התובע לא הסתיר את קבלת התשלום, אך הבהיר לכל אורך הדרך כי מדובר בסכום שנועד לסייע לו בתקופת הביניים והוא נידרש להשיבו לאחר קבלת הגימלה.

...

לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות: לתובע ניתנה הזדמנות לטעון בפני הנתבע והוא לא ניצל אותה; אשת התובע לא העידה, ויש לזקוף זאת לחובתו; התובע ואשתו עבדו בחברה משפחתית; התובע קיבל באופן סדיר שכר עבודה מלא גם בתקופת היעדרותו ולא טען כי החזיר את הכסף; התובע לא הוחלף בפועל על ידי עובד אחר (אחותו המשיכה לעבוד כששב, אביו היה מעורב עוד קודם ולא הובאה כל עדות אחרת למחליף); התובע לא זימן עדים נוספים אשר יעידו כי שהה בחופשת לידה והיה לו מחליף.

במקרה שבפנינו הגענו לכלל מסקנה, כי עבודתו של התובע בזמן חופשת הלידה היתה מועטה ושולית, ולכן היא אינה כזאת המצדיקה את שלילת זכאותו לדמי לידה.

סוף דבר בשים לב לכך שהוכח שהתובע יצא לחופשת לידה, בזמן שרעייתו חזרה לעבוד; לכך שהכסף שהועבר אל התובע לא היה שכר עבודה והוכח כי עליו להחזירו לחברה; לכך שהוכחה זמינותו לעבודה במינון זניח תוך שעבודתו היתה מינורית בלבד – אנו קובעים כי אין לראות בתובע כמי שעבד במהלך חופשת הלידה, ועל כן הוא זכאי לדמי לידה.

לאור זאת, התביעה מתקבלת – התובע זכאי לדמי לידה החל מיום 1.1.2018 ועד ליום 15.2.2018.

וכדברי בית המשפט: "חוקרת הילדים נימקה את התרשמותה והציגה שורה של קריטריונים מקצועיים המתקיימים במקרה זה. הדברים עולים הן בהתרשמות הכתובה (ת/3) והן בעדותה בבית המשפט. מחקירת הילדים עולה כי הקטין עיגן את המעשים שתיאר בזמן ובמקום. הוא מסר תיאורים מפורטים וחיים של העובדות הרלוואנטיות, ביניהן מקום הארוע, זהותו ומראהו של הפוגע, סדר הדברים, המפגש בינו ובין אמו ועוד. כל אלה מחזקים את אמינות גרסתו" (פסקה 9 להכרעת הדין).

באשר לסוגיה השנייה שעמדה בבסיס טענות בא-כוח המערער, נקבע כי מצבו הנפשי של הקטין ממלא אחר דרישת הסיוע.

...

בנוסף למצבו הנפשי מצא בית המשפט תוספות ראייתיות נוספות לראיות התביעה.

עם זאת, מקובלת עלינו קביעת בית המשפט המחוזי כי בהינתן שעל פי גרסת המערער הקטין לא ברח מיד כשראה אותו ואף קיים עמו שיחה, אין יסוד להניח כי עצם המפגש בין השנים הוא שעורר את סערת הרגשות אצל הקטין.

הערעור נדחה אפוא.