מתי יידחה טענת פסלות של צו חילוט

לפניי ערעור על החלטות בית משפט השלום בצפת (כב' השופטת דוניא נסאר) בתיק בצה"מ 64166-02-19, במסגרתו נדחתה בקשת המערער לביטול צו הריסה מינהלי (להלן: "צו ההריסה"), שהוצא בהתאם להוראות סעיף 221(א) לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

מכאן, אם יש יסוד בראיות לנטען אזי עומדת למבקש ביטול הצוו האפשרות לבקוע את חזקת התקינות, ובמקרים חריגים אף ניתן יהיה להורות על פסילת ההחלטה מחמת אכיפה בררנית פסולה.

כך נקבעו הדברים בבג"ץ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש-עריית באר-שבע, נג (3) 289 (1999) בעמ' 304 (להלן: "הילכת זקין"): "מה הנפקות של טענה כזאת בבית-משפט זה? טענה של אכיפה בררנית היא טענה של פגיעה בשויון. כל רשות מינהלית חייבת לנהוג בשויון. כך גם תובע במשפט פלילי. ראו בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה [16], בעמ' 512. וכך כל רשות אחרת הפועלת לאכיפת החוק בדרכים אחרות, כגון: בדרך של הוצאת צו הריסה, חילוט טובין, פיזור הפגנה ועוד. מכאן, כפי שמקובל לגבי טענה של פגיעה בשויון, אם לכאורה יש יסוד בראיות לטענה של אכיפה בררנית, מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המינהלית. כתוצאה עובר הנטל אל הרשות המינהלית להראות כי האכיפה, אף שהיא נראית בררנית, בפועל היא מתבססת על שיקולים עינייניים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטת הרשות..." עוד נקבע בפסיקה (טרם תיקון 116 לחוק), כי לצד עילות הביטול הקובעות בחוק, ניתן לעתור לביטול צו הריסה מינהלי גם בעילות "פגם פרוצידוראלי בהליך, או פגם בשקול-דעתה של הרשות המוסמכת, כגון: מטרה זרה, העדר מידתיות, שיקולים זרים, חוסר סבירות, או הפליה, ובילבד שמדובר בפגמים חמורים העושים את הצוו לבטל מעקרו..." (רע"פ 1639/16 מוחמד עבאסי נ' יו"ר הועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים (23.1.18)).

...

  דיון והכרעה:   לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בתיק בית המשפט קמא ובמסמכים שהוגשו, נחה דעתי כי אין מנוס מקבלת הערעור והחזרת התיק למתן החלטה משלימה של בית המשפט קמא.

  אוסיף בתמצית, כי טענת המשיבה לפיה יש לדחות את הבקשה לצירוף הראיה מקום בו יכול היה המערער להציגה בפני הערכאה הדיונית, לא יכולה להתקבל בנסיבות כפי שפורטו לעיל, נוכח ההחלטה שניתנה בהקשר זה.   בנסיבות אלו מצאתי לקבל את עמדת המערער כי לא ניתנה לו שעת כושר להוכיח את טענת האכיפה הבררנית שהעלה, וכי יש לאפשר לו לעשות כן. לפיכך, איני רואה מנוס מקבלת הערעור, באופן בו תבוטל החלטת בית המשפט קמא והתיק יוחזר לפתחו, על מנת להכריע בטענת ההגנה מן הצדק ולאחר שתינתן למערער הזכות להביא את ראיותיו בעניין, כפי שפורט במסגרת פסק דין זה. בית המשפט קמא יפעל כפי חוכמתו בכל הקשור לאופן הצגת הראיות ע"י המערער, אולם בכל מקרה עליו לקבל את עמדת המהנדס (בין בתצהיר ובין בחקירה בפניו), וכן עליו לתת דעתו להיתרי הבניה שניתנו למשפחת מזרחי.

  סוף דבר, הערעור מתקבל בהתאם לקביעותי לעיל.

לא נתקיים תנאי מתנאים אלה, יבוטל תוקפו של הצוו, ושאלת מהותן של זכויות הצדדים לקרקע תבורר, במידת הצורך, במסגרת דיונית רגילה".

ממילא, דין הטענה דחייה.

ברור מאליו ש אין בכוח המשיבה להקצות משאבים בלתי מוגבלים לאכיפת החוק, וכבר נקבע כי רק אכיפה סלקטיבית המונעת משיקולים פסולים, ובכלל זה כאשר כנגד אחרים לא בוצעה אכיפה מפאת שרירות, שיקול זר או מניעים פסולים, תיחשב כאכיפה בררנית ו"הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית" (בג"צ 6396/96 זקין ואח' נ' ראש עריית באר-שבע, נג(3), 289).

התוצאה היא שהבקשה לביטול הצוו נדחית.

  בחלוף המועד האמור וככל שהמבקש לא יבצע את הפינוי בעצמו, תוכל המשיבה לבצע בעצמה ו/או בידי מי מטעמה את הצוו, וכן לבקש חילוט יתרת הפקדון.

...

בהתחשב בראיות הנוגדות את התצהיר, ובפרט הצילום הראשון, והעדר פירוט מינימאלי בתצהיר בעניינים המהותיים שבמחלוקת, והימנעות מהבאת ראיות בתמיכה לנטען, אני סבור שיש להעדיף את עמדת המשיבה, הן בסוגיית מועד התפיסה והן בסוגיית מועד היוודע עליה למשיבה, וזאת חרף המשקל המסוים הנוסף שיש לתת לגרסת המבקש מפאת ההימנעות מחקירתו הנגדית.

כל האמור מביא למסקנה שלא עלה בידי המבקש לבסס את טענותיו לפגם כלשהו שנפל בצו ואשר מבסס עילה לביטולו.

התוצאה היא שהבקשה לביטול הצו נדחית.

לטענת המבקש במהלך התקופה שבין מתן הצוו הארעי ועד לדחיית הבקשה לסעד זמני הוא נקלע למצב כלכלי קשה שכן נידרש להלוות כספים מבנקים, חברים, וקרובי מישפחה.

תקנה 371(א) לתקנות קובעת כי: (א) פקע הצוו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר היזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט הערבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצוו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצוו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט הערבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שניגרם.

כמו כן נקבע כי בקשה תחשב כ"בלתי סבירה" אם ימצא כי המדובר בבקשה שהוגשה ממניעים פסולים ולא לשמירה על זכויות התובע לשם בירור התביעה או במקרים שבהם ניתן צו זמני במעמד צד אחד והתברר כי מדובר בבקשה שלא היה מקום להגישה (ר' ה"פ (חי') 36334-12-17 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מאפית דוידוביץ ובניו בע"מ (פורסם בנבו, 13.3.2020)).

עיון באסמכתאות אשר צורפו על ידי המבקש מעלה כי דין טענתיו להדחות.

...

סוף דבר א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 12, 2015, מציין בין היתר כי "...חילוט עירבון הינו מהלך קיצוני ואין הוא ניתן כסעד שבשגרה ובאופן "אוטומטי", אלא על פי שיקול דעתו של בית המשפט ועל פי הראיות שהובאו בפניו" (שם בעמוד 888 באמצע).

בנסיבות הבקשה שבפניי ובהינתן כל האמור מעלה, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המבקש לעמוד בנטל החל עליו ובכל בתנאים המתחייבים.

הנני מחייב את המבקש בהוצאות בקשה זו בסך כולל של 6,000 ₪, אשר ישולמו עד יום 5.10.2021 וממועד זה ואילך ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ואולם בסופו של יום, מצויים בפניי 9 צוים אשר נחתמו כדין על ידי שופט, אשר אף קיבל הסברים מהשוטר ומקצין החילוט המחוזי, כפי שהעיד העד חשאי.

בנסיבות אלו, נמצא כי הגם שהיה מקום לציון פרטי השוטרים אשר הופיעו בבית המשפט ובקשו את מתן הצוים, איני מוצאת כי באי רישום פרטים אלו יש כדי לפסול את הצוים ואת תוצריהם.

בנסיבות המתוארות, לא מצאתי קיומו של פגם כלשהוא בדרך קבלת הצוים מבית המשפט, הצגת מצג חלקי או הטעה, ולפיכך – אני דוחה טענות אלו של ההגנה.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את מכלול ראיות המאשימה, ובהעדר פרשת הגנה – את טענות ההגנה בסיכומיה, מצאתי כי המאשימה עמדה בנטל להוכיח כי הנכסים המפורטים בכתב האישום הינם נכסי הנאשם, כי הוא קיבל את פירותיהם והיה עליו לשלם מס בגינם, וכי הלכה למעשה ניהל עסק להשכרת דירות.

אציין כבר עתה, כי לאחר בחינת מכלול טענות ההגנה, אל מול טענות המאשימה, טיב הראיות, הפסיקה הרלוונטית והוראות החיקוק – לא מצאתי להיעתר לעתירת ההגנה, ונקבע כי אין מקום לפסול את ראיות המאשימה.

הנאשם השכיר נכסים לעשרות דיירים, טיפל בנכסים עצמם, התמודד עם שוכרים בעיתייים ועם כאלו שנמנעים לשיטתו מתשלום, ועסק בכל הסוגיות שלעיל לבדו, לדבריו, וללא מעורבות עו"ד. בנסיבות אלו, שוכנעתי כי גם מבחן הבקיאות מתקיים בעניינו.

מן המקובץ עולה, כי ישום מבחני העזר ומבחן הנסיבות הכוללות, מביא למסקנה נעלה מכל ספק, כי הכנסת הנאשם אינה הכנסה פסיבית, וכי ניהל הלכה למעשה עסק להשכרת נכסים.

משכך, מורשע הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

נקבע כי לא נמצאה זיקה בין המעשה לרכב, שכן העבירה יכולה הייתה להתבצע גם אילמלא השמוש ברכב: "דומה שבמקרה זה הזיקה שבין הרכב לבין העבירה אינה אינהרנטית לביצועה...אמת המידה למתן צו חילוט "היא במהותה ובעוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה ובחומרתה של העבירה, היינו... השאלה באיזה מידה שימש הרכב באופן מהותי לבצוע העבירות שבוצעו". אכן, אין לפסול על הסף את האפשרות כי צו חילוט יינתן אף במקרים של הרשעה בעבירות מין.

ראו בעיניין זה ת"פ (מחוזי חיפה) 472/02 מדינת ישראל נגד חאפל (16.5.05): "המשיב טען, כי מאחר שבזכות קניין עסקינן, המבחן הראוי לתחולתו של סעיף 36א(א) לפקודה הוא, אם ניתן היה לבצע את העבירה אילמלא החפץ הנדון. ובהקשר דכאן, האם ניתן היה לבצע את העבירה אלולא מכונית המרצדס....דין הטענה להדחות. המבחן המוצע על ידי המשיב, לא מעוגן בלשונו של החוק ולא בתכליתו...המבחן המוצע על ידי המשיב הוא מבחן צר, שיש בו כדי לסכל את התכלית של פגיעה בבסיס הכלכלי של העיסוק בסמים. לשיטתו של המשיב, עלינו להחיל מבחן של "הגורם שאין בלתו", כדי להורות על חילוט רכוש ששמש בעבירה של עסקת סמים.

...

ראו בעניין זה ת"פ (מחוזי חיפה) 472/02 מדינת ישראל נגד חאפל (16.5.05): "המשיב טען, כי מאחר שבזכות קניין עסקינן, המבחן הראוי לתחולתו של סעיף 36א(א) לפקודה הוא, אם ניתן היה לבצע את העבירה אלמלא החפץ הנידון. ובהקשר דכאן, האם ניתן היה לבצע את העבירה אילולא מכונית המרצדס....דין הטענה להידחות. המבחן המוצע על ידי המשיב, לא מעוגן בלשונו של החוק ולא בתכליתו...המבחן המוצע על ידי המשיב הוא מבחן צר, שיש בו כדי לסכל את התכלית של פגיעה בבסיס הכלכלי של העיסוק בסמים. לשיטתו של המשיב, עלינו להחיל מבחן של "הגורם שאין בלתו", כדי להורות על חילוט רכוש ששימש בעבירה של עסקת סמים.

על כן, אני סבור כי במקרה זה יש לנקוט בחלופת חילוט מידתית, שבמסגרתה יחולט סכום הפיקדון ואילו התנאים המגבילים ביחס לרכב יבוטלו.

תוצאה: על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 350 שעות לתועלת הציבור לפי תכנית שתוכן על-ידי שירות המבחן ותובא לאישורו של בית המשפט.

אני מורה על ביטול כל התנאים המגבילים ביחס לרכב טויוטה מ"ר 94-049-34.