מתי בית המשפט יכול לשחרר נאשם ממעצר בשל תנאי מעצר לקויים

שירות המבחן התרשם כי המפקחים המוצעים – הוריו ובן דודו של העורר 2 – הנם נורמאטיביים ובעלי עמדה ביקורתית כלפי נסיבות מעצרו, וכי הם מבינים את מלאכת הפיקוח ובעלי יכולת להציב לו גבולות ולמתן את מסוכנותו.

נוכח כל האמור, המליץ שירות המבחן על העברתו של העורר 2 למעצר בית בתנאים מגבילים ועל הטלתו של צו שירות מבחן למשך חצי שנה.

כידוע, תסקיר שירות המבחן משמש ככלי עזר בידי בית המשפט לצורך גיבוש ההחלטה בשאלת אפשרות שיחרורו של נאשם לחלופת מעצר או להשמתו במעצר בפקוח אלקטרוני.

נקבע כי האופן בו הציג העורר 2 את האירועים לפני שירות המבחן לוקה בחסר, ואינו משקף את המתואר בכתב האישום.

...

משכך, ובשים לב גם למיקום החלופה ולמפקחים המוצעים – מצא בית המשפט כי יש לסטות מהמלצת שירות המבחן ולדחות את הבקשה לשחררו לחלופת מעצר.

בנסיבות אלו, ובשים לב לחומרת המעשים שמיוחסים לעוררים; לכך שלעורר 2 מיוחסת גם עבירה של שיבוש מהלכי משפט; וכן לעולה מהתסקירים בעניינם, לא שוכנעתי כי המקרה דנן נמנה על המקרים החריגים שבהם ישוחררו נאשמים בעבירות נשק לחלופת מעצר.

הערר נדחה אפוא.

הערר נדחה תוך שבית המשפט העליון הדגיש כי: "רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שנאשם בעבירת רצח", וכי: "העובדה שקיימים מקרים אחרים בהם שוחררו נאשמים לחלופת מעצר גם בעבירות חמורות בשל כך שחלפו שנים רבות מאז בוצעו העבירות ועד להעמדתם לדין, אינה מהוה נימוק מכריע". אחר הדברים האלה הוגשו תסקירים בעיניינם של שני המשיבים.

לטענת בא כוחו של שרביט התסקיר לוקה במגמתיות שהיא פרי של יחס עוין שהפגינה עורכת התסקיר כלפי זאבי ומפקחיו.

ולסיום נזכיר, כי שיחרורו של נאשם לחלופת מעצר, ואף מעצרו באיזוק אלקטרוני, כרוכים תמיד בסיכון מסוים, שהרי תנאי שיחרור ניתן להפר חלילה, וגם מעצר באיזוק איננו יכול למנוע יציאה ממקום האיזוק.

אלא שהכלל הוא, כי על בית המשפט לבחון האם קיימת חלופה למעצר ממש אשר יש בה כדי לאיין באופן סביר את עילות המעצר.

יש להביא בחשבון שבעניינם של המשיבים מתקיימת לא רק עילת מעצר בשל מסוכנות, אלא גם עילת מעצר בשל חשש של המלטות מהדין, זאת לנוכח העונש הצפוי למשיבים אם הם יורשעו.

...

לפיכך אין בדעתי להידרש לטענות אלו, מה גם שבסופו של דבר מונח לפניי התסקיר שנערך בעניינו של זאבי, והמלצת שירות המבחן תיבחן לגופו של עניין לאור ממצאי התסקיר וההנמקות המופיעות בו. בא כוחו של זאבי הוסיף וטען, כי שירות המבחן שגה בכך שזקף לחובת זאבי את העובדה שהוא עומד על חפותו.

מכל מקום, גם לאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהמפקחים לא שוכנעתי כי מדובר במערך פיקוח שיש בו כדי לתת מענה מספק לחששות שביסוד עילות המעצר, זאת מהנימוקים שבתסקירים.

העולה מהמקובץ הוא, כי לא שוכנעתי שיש הצדקה לסטות מהמלצות שירות המבחן, ולא שוכנעתי כי ניתן לאיין באופן סביר את עילות המעצר שלא בדרך של מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים.

אשר על כן אני מורה על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים.

בבסיס הבקשה כתב אישום ובקשה להארכת תנאי שיחרור עד לתום ההליכים שהוגשו נגד המשיב ביום 6.1.22.

בהחלטה שניתנה על ידי בו ביום קבעתי כי קיימות ראיות לכאורה וכי קיימת עילת מעצר לצורך המשך הטלת תנאים מגבילים.

בבקשה לאיסור פירסום נטען כי המשיב לוקה בנפשו וכי הוראות החוק מאפשרות להטיל צו איסור פירסום בעיניינם של נאשמים בעלי לקות נפשית.

בית המשפט העליון עמד על התנאים הנדרשים בעיניין בן יהוד הנ"ל וקבע כך: "על חשוד המבקש לפגוע בעיקרון פומביות הדיון בדרך של איסור פירסום שמו, מוטל נטל משמעותי וכבד להראות כי עלול להגרם לו נזק חמור מהרגיל אם יותר הפירסום (רע"פ 7276/13 פינטו נ' מדינת ישראל (12.11.2013)). כמו כן, עליו להראות כי יש להעדיף את עניינו שלו על פני העניין הצבורי שבפרסום (רע"פ 9999/17 זורנו נ' מדינת ישראל (27.12.2017)). לפיכך, רק בהתקיים מבחנים אלה רשאי בית המשפט לסטות מן הכלל האמור, ואין בהסכמתם של הצדדים כדי לחייבו" (הדגש שלי- ב.א.).

עיינתי בבקשת המשיב ולא מצאתי כל ראיה או תימוכין לנזק קונקריטי חמור שעלול להגרם לו אם שמו יפורסם, כשאר שמות הנאשמים הבאים בשערי בית המשפט.

מובן, שאין ולא יכול להיות חולק שפרסום שמו של נאשם או חשוד בפלילים וכן פירסום פרטי האישום או החשדות המיוחסים לו, אכן עלולים להסב לו נזק, אלא שאין עניינו של נאשם זה, שונה מעניינם של נאשמים אחרים.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת מהנימוקים הבאים.

נוכח כל האמור, אני דוחה את בקשת המשיב לצו איסור פרסום שמו ופרטי זהותו.

באותו בוקר לטענתו הפעיל שיקול דעת והחליט שלא להביא הנאשם, שהיה אז חשוד בפני שופט וכלשונו: "כפי שהסברתי בראשית העדות שלי העניין נתון לשיקול דעתי, על פי חוק המעצרים אני תמיד חייב לבחון אמצעי שפגיעתו פחותה בחשוד בטרם קבלת החלטה למאסר. באותו יום בבוקר אחרי שנחשפתי לנסיבות אני סברתי שהם היוו עבירה החלטתי שנכון באותו יום לא להעלות אותו לבימ"ש ולתת לו היזדמנות נוספת כאשר אני עושה בהדרגתיות בגלל שבוצעה עבירה נוספת... אני לא מחויב להעלותו. זה שיקול דעתי באותו רגע בהתאם למכלול הנסיבות. אני לא מקבל החלטה על סמך מילה של מוטי, באותו רגע החלטתי לשחררו בערובה בתנאים שהוריתי עליהם". נישאל העד הכיצד שיחרר את הנאשם בידיעה שהוא מפר הוראה חוקית שיצאה תחת בית המשפט כאשר הנאשם מצהיר כי אין לו כל מקום לשהות והשיב: "אני לא ידעתי שהוא לא יכול באמת לשהות אני יודע שאם הוא רוצה לקיים הוראות בימ"ש הוא יוכל להתייצב אצל המפקח שחתם עליו ולקיים את ההחלטה. מאחר ואני מכיר את הדמות הוא רוצה את האפשרות הפחות חמורה מבחינתו כי הוא רוצה לחזור לעיר...הייתה פתוחה בפניו להגיש בקשה לבימ"ש לשנות התנאים". העד שלל טענת הסניגור ולפיה לא הביא את הנאשם בפני שופט מאחר ובעת הרלוואנטית חל יום העצמאות- יום שבתון וטען, כי הפעיל שיקול דעת ובמכלול האיזונים שערך והחליט להורות על שיחרורו תוך שהוא לשיטתו מחמיר את תנאי השיחרור בהוסיפו "יומיים- שלושה" של הרחקה מהעיר נהריה.

סעיף 7 להנחיות קובע, כי בנסיבות מיוחדות וחריגות, כגון הפרה המהוה "זוטי דברים" או כשיש נסיבות יוצאות דופן שבגינן בוצעה ההפרה, תישקל האפשרות שלא לבקש מעצר בשל הפרת תנאי השיחרור.

בכתב הערובה נפלו ליקויים ופגמים שונים בין היתר בשל כך שלאחר שבית המשפט קבע תנאי שיחרור הקצין איימן שינה אותם על פי שיקול דעתו ולא על דרך של פניה לבית המשפט (אינני סבורה שניתן לראות את התנאים שנקבעו כתנאים נוספים על החלטת בית המשפט).

...

באותו בוקר לטענתו הפעיל שיקול דעת והחליט שלא להביא הנאשם, שהיה אז חשוד בפני שופט וכלשונו: "כפי שהסברתי בראשית העדות שלי העניין נתון לשיקול דעתי, על פי חוק המעצרים אני תמיד חייב לבחון אמצעי שפגיעתו פחותה בחשוד בטרם קבלת החלטה למאסר. באותו יום בבוקר אחרי שנחשפתי לנסיבות אני סברתי שהם היוו עבירה החלטתי שנכון באותו יום לא להעלות אותו לבימ"ש ולתת לו הזדמנות נוספת כאשר אני עושה בהדרגתיות בגלל שבוצעה עבירה נוספת... אני לא מחויב להעלותו. זה שיקול דעתי באותו רגע בהתאם למכלול הנסיבות. אני לא מקבל החלטה על סמך מילה של מוטי, באותו רגע החלטתי לשחררו בערובה בתנאים שהוריתי עליהם". נשאל העד הכיצד שחרר את הנאשם בידיעה שהוא מפר הוראה חוקית שיצאה תחת בית המשפט כאשר הנאשם מצהיר כי אין לו כל מקום לשהות והשיב: "אני לא ידעתי שהוא לא יכול באמת לשהות אני יודע שאם הוא רוצה לקיים הוראות בימ"ש הוא יוכל להתייצב אצל המפקח שחתם עליו ולקיים את ההחלטה. מאחר ואני מכיר את הדמות הוא רוצה את האפשרות הפחות חמורה מבחינתו כי הוא רוצה לחזור לעיר...הייתה פתוחה בפניו להגיש בקשה לבימ"ש לשנות התנאים". העד שלל טענת הסנגור ולפיה לא הביא את הנאשם בפני שופט מאחר ובעת הרלוונטית חל יום העצמאות- יום שבתון וטען, כי הפעיל שיקול דעת ובמכלול האיזונים שערך והחליט להורות על שחרורו תוך שהוא לשיטתו מחמיר את תנאי השחרור בהוסיפו "יומיים- שלושה" של הרחקה מהעיר נהריה.

המשיך הנאשם וטען שהשוכר קיבל את מפתחות הדירה לידיו יום עובר להגעת הבלשים לדירה ומציאת האופניים, או אז עומת עם העובדה כי האופניים נגנבו באותו היום בו הגיעו הבלשים לדירה ומצאו את האופניים והסביר: "אני לא זוכר באיזה יום זה היה, מהבוקר היה לו מפתח ביד. אני חושב שזה היה יום שישי. מהבוקר היה לו כבר מפתח ביד. זה מה שאמרתי לך". עוד טען הנאשם, כי האופניים לא נתפסו בדירה שבה שהה אלא בדירה אחרת במתחם הדירות אשר בבעלות אמו, או אז עומת עם גרסתו בחקירתו במשטרה ולפיה השוכר שם חלק מהדברים בדירה שלו וטען: "אולי המשמעות שלי כי זה בבעלותי, של אימא שלי, שלי. אם הייתי משקר ויודע שזה גנוב לא הייתי אומר שלי, ישר הייתי מפנה את זה ומפיל על אימא שלי". ביחס לעבירה של הפרת הוראה חוקית, העיד הנאשם כך: "אמרתי שאני זוכר שחתמתי על משהו. לא קראתי את זה, אמרתי מלכתחילה שלא קראתי". אישר הנאשם, כי הקצין איימן הסביר לו פרטי כתב הערובה ובהם היותו מורחק מהעיר נהריה למשך 14 ימים וכי הוא חתם מרצונו וכלשונו: "אני לא מכחיש. אמרתי לך שאיימן החתים אותי, לא קראתי מה היה רשום. אמרתי במילים פשוטות שאין לי לאן ללכת ושיעצור אותי, אם לא אני הולך הביתה...כן. התחננתי אליו אחרי שעצר אותי לילה, שאין לי לאן ללכת, שהוא משחרר אותי. אחתום לך ואלך הביתה... לא הפרתי. הייתי בבית. אם זה נקרא להפר אז יכול להיות. אני לא משקר". בחקירתו במשטרה מיום 04.05.2022-ת/4 ביחס לעבירה של הפרת הוראה חוקית תאר הנאשם כך: "אני וגנגה נסענו אתמול אחרי בית המשפט לבית אח שלו לקיים את המצער בית, היום בבוקר גנגה היה צריך לקחת את הטיפול אדולן שלו בנהריה, אני נסעתי יחד איתו ואחר כך החלטנו לא לחזור לבית אח שלו כי זה בית מאוד קטן ולא נח ולא אכלנו שם כלום אנחנו לא יכולים להמשיך לביות שם במעצר בית". משנשאל מדוע לא חזר למקום מעצר הבית, כפי שהורה בית המשפט, השיב: "התייעצנו עם עורך הדין סיפרנו לו את הסיפור והוא אמר לנו להגיע לתחנה ולהגיד שאנחנו לא חוזרים לבית... אני מעדיף להיעצר ולהגיע לבית המשפט מאשר להישאר שם. אני גאה בעצמי שלקחתי אחריות". בחקירתו במשטרה מיום 08.05.2022-ת/6 הכחיש הנאשם כי הפר הוראה חוקית וטען כי הגיע לתחנת המשטרה על מנת לקבל עזרה, מסר בחקירה במשטרה כי אחרי שנעצר ללילה שוחרר ונמסר לו "לא לצאת מהבית". הנאשם הכחיש כל קשר לאופניים שנתפסו וטען "אני השכרתי את הבית הזה לאיזה ספר שהולך בבוקר ובא בלילה" לא זכר הנאשם פרטי השוכר.

לפיכך, המסקנה היא כי הטלת כתב הערובה על הנאשם הייתה בחוסר סמכות וכל הליך קבלת ההחלטה על שחרורו היו נגועים בפגמים כאלו המביאים לביטול האישום בגין הפרת הוראה חוקית.

אין בדעתי לקבל עתירתו החילופית של ב"כ המאשימה ולפיה אם ימצא בית המשפט כי כתב הערובה ניתן בחוסר סמכות אזי יש להרשיע את הנאשם בגין הפרה חוקית של ההוראה החוקית הראשונה אשר ניתנה על ידי בית המשפט.

סיכום לאחר ששמעתי ראיות התביעה, עיינתי בכל המוצגים והראיות שהוגשו לעיוני, שוכנעתי כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם ביחס לעבירה של גניבת אופניים על פי סעיף 384 לחוק העונשין ובאשר לעבירה של הפרת הוראה חוקית, כאמור מהנימוקים לעיל אני מורה על זיכויו של הנאשם מחמת הספק מעבירה על פי סעיף 287 (א) לחוק העונשין.

בית משפט השלום בבאר שבע ת"פ 29859-01-22 מדינת ישראל נ' אשוי בפני כבוד השופטת, סגנית הנשיא ענת חולתא בעיניין: המאשימה מדינת ישראל ע"י ב"כ עוה"ד עינב אבירם הנאשם עלא אשוי ע"י ב"כ עוה"ד אפרת צרפתי גזר דין

בנוסף, בהסכמת הצדדים שוחרר הנאשם ממעצר בפקוח אלקטרוני בתנאים מגבילים של מעצר בית לילי.

ראו בעיניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 5579/10 קריה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 02.08.10): "חברה המכבדת את שילטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור אל מול אלימות מילולית שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד ... מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו". בבחינת הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה (סעיף 40ט לחוק), יש לקחת בחשבון את האלימות שהופעלה כלפי השוטר, אשר אף גרמה לו לחבלות וכן את האיומים שהופנו כלפי השוטרים ואת נוסח האיומים המלמד על אי הכרה בסמכות השוטרים ובתפקידם בשמירה על הסדר הצבורי ועל בטחון הציבור (כאן – באכיפת דיני התעבורה).

בנוסף לכך, הנאשם התמיד בהתנהגותו האלימה והתוקפנית ולא חדל ממנה גם כאשר היו לא מספר הזדמנויות לעשות כן, וכל זאת מתוך ליקוי נורמאטיבי ומחשבה פסולה בגין עצם אכיפת החוק כלפי נשים ופניית השוטרים לנשים.

...

סוף דבר: לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים כמפורט לעיל אני מטילה על הנאשמים את העונשים הבאים: 8 חודשי  מאסר שירוצו בעבודות שירות.