מתי בית המשפט יכול לזכות נאשם שהודה בעבירה

כך למשל כתב השופט רון שפירא מבית המשפט המחוזי בחיפה במקרה הדומה בהיבט זה לתיק שבפניי ונדון בעפ"ג (חיפה) 47321-07-14 רומן אבשלומוב נ' מדינת ישראל (2014): "מעת שפנו השוטרים אל המערער בשאלה "האם הוא מחזיק על גופו דבר מה בנגוד לחוק", כפי שטוען השוטר עידן חליווה במזכר ת/3 ובעדותו בבית המשפט, הרי שמדובר בפתיחת חקירה בדרך של הצגת שאלה שמשמעה "האם אתה מבצע כעת עבירה כלשהיא". שאלה מסוג זה, הנשאלת על בסיס חשד סביר שקינן בלבם של השוטרים, מחייבת, לגישתי, גם את אזהרת הנחקר כי תשובתו, בין אם במילים או בהתנהגות, יכולה לשמש ראיה כנגדו בבית המשפט.

באותו תיק החליט בית המשפט לזכות את הנאשם שהודה בפניו בהחזקת סכין, כיוון שעל מנת שהסכין עצמו יפסל כראיה היה הנאשם אנוס להעיד בפני בית המשפט כדי לבסס את טענותיו בדבר אי החוקיות בפעולת המישטרה שהובילה לתפיסת הסכין.

הואיל ואני סבור שיש להתייחס להודאה של נאשם במסגרת עדותו בפרשת ההגנה על פי המבחנים הרגילים של קבילות ומשקל, הרי שכאשר בוחר נאשם להעיד במשפטו ובעדותו בפרשת ההגנה בבית המשפט הוא מודה בבצוע העבירה שבה הוא נאשם, וההודאה אמינה לפי שיפוטו של בית המשפט ודי בה למעשה כדי להוכיח את ביצוע העבירה, עובר הדיון בהשלכות הפגמים שנפלו בהליכי החקירה מן המישור הראיתי למישור של הגינות ההליך, ומבחינה דוקטרינרית מוסט מוקד הדיון מדוקטרינת פסילת הראיות הפסיקתית לדוקטרינה של הגנה מן הצדק.

...

הואיל ואני סבור שיש להתייחס להודאה של נאשם במסגרת עדותו בפרשת ההגנה על פי המבחנים הרגילים של קבילות ומשקל, הרי שכאשר בוחר נאשם להעיד במשפטו ובעדותו בפרשת ההגנה בבית המשפט הוא מודה בביצוע העבירה שבה הוא נאשם, וההודאה אמינה לפי שיפוטו של בית המשפט ודי בה למעשה כדי להוכיח את ביצוע העבירה, עובר הדיון בהשלכות הפגמים שנפלו בהליכי החקירה מן המישור הראיתי למישור של הגינות ההליך, ומבחינה דוקטרינרית מוסט מוקד הדיון מדוקטרינת פסילת הראיות הפסיקתית לדוקטרינה של הגנה מן הצדק.

אציין כי כשלעצמי אני סבור שהתוצאה של ביטול כתב האישום עקב פגמים בפעולת הרשויות היא תוצאה נכונה יותר מתוצאה של זיכוי כאשר אשמת הנאשם מוכחת במשפט, ומכאן שהשימוש בהגנה מן הצדק מוביל לתוצאה ראויה במקרים שבהם דוקטרינת פסילת הראיות הפסיקתית מובילה למבוי סתום עקב ההכרח של הנאשם להעיד בבית המשפט.

אני דוחה את טענתו זו של הסניגור.

האינטרס הציבורי באכיפת החוק בגין החזקת קוקאין בכמות מזערית לצריכה עצמית נדחה במקרה זה בפני חשיבות השמירה על הגינות ההליך, ולכן אני מקבל את טענת ההגנה מן הצדק ומבטל את כתב האישום.

מאחר והמדובר באדם בן 27, שלחובתו הרשעה פלילית אחת בלבד, הוא הודה ולקח אחריות מלאה ללא כל הסדר, לכן, גם אם בית המשפט יאשר מיתחם שנוע בין 6 ועד 18 חודשי מאסר בפועל, ראויה לשיטת ההגנה ענישה בחלקו הנמוך של המיתחם.

בגין עבירות אלה נגזר על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה של 16 חודשים ורישיונו נפסל לתקופה של 6 חודשים (פסילה מיכולת לקבל רישיון נהיגה שכן הנאשם בלתי מורשה לנהיגה).

מי שפעם אחר פעם נוהג רכב כבלתי מורשה לנהיגה ולא מורתע מעונשי מאסר בפועל או ענישה צופת פני עתיד שהוטלה עליו, אינו יכול "לזכות" בחלקו הנמוך או אף הבינוני של מיתחם העונש ההולם אשר נקבע לעניינו.

מורה על הפעלת 10 חודשי פסילה מותנית כפי שנגזרו על הנאשם בתיק 7020-08-16 בבית משפט זה ביום 2.7.19 באופן בו 5 חודשי פסילה יהיו חופפים ו- 5 מצטברים לפסילה שנגזר בסעיף ד' לעיל כך שבסה"כ יירצה הנאשם 5 שנים ועוד 8 חודשים של פסילה בפועל כתוצאה מיגזר דין זה. גוזר על הנאשם 9 חודשי מאסר וזאת על תנאי שלא יבצע עבירות בנגוד לסעיפים 10(א) או 67 בפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 וזאת תוך 3 שנים מיום שיחרורו ממאסרו זה. מורה על הפעלת 5000 ₪ התחייבות כספית לה התחייב הנאשם במסגרת גזר דינו מתיק 7020-08-16 בבית משפט זה ביום 2.7.19 לתשלום תוך 180 יום.

...

בשקלול הנתוני לעיל, הגעתי למסקנה כי אין הצדקה לחריגה מגבולות המתחם אותו קבעתי, לא לקולה, שכן לא מתקיימים בפרשה זו שיקולי שיקום המאפשרים חריגה זו, ולא לחומרה, שכן הנאשם הודה, וביחס לעבירה של נהיגה בזמן פסילה המדובר בעבירה ראשונה שביצע מסוג זה .

אני סבור כי מחלקו העליון של המתחם (18 חודשי מאסר) נכון יהיה לקזז את משקל ההודאה ואת משקל הנסיבות האישיות המשפחתיות מה שמוביל לתקופת מאסר ראוייה בת 15 חודשים.

ביחס למשך הפסילה בפועל, ובדומה לקיזוזי התקופות משיקולי הודאה ונסיבות אישיות בפרק המאסר, אני מקבע את משך הפסילה בפועל על 5 שנים כאשר גם הפסילות המותנות יופעלו מחצית בחופף ומחצית במצטבר לתקופה זו. בהתאם לקבוע בחוק, שתי ההתחיבויות הכספיות יופעלו כאשר הנאשם יוכל לרצות ימי מאסר שייקבעו להלן תחת תשלום סכומים אלה, ככל שיבחר לעשות כן. לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: גוזר על הנאשם 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח.

הוסיף כי "לבית משפט נכנסים ולא יודעים איך יוצאים" ולכן נקט בדרך שתצמצם את הגעתו לבית המשפט על אף שמעולם לא הרים יד. דיון והכרעה הבקשה לביטול ההרשעה על דרך הכלל, נאשם שאשמתו הוכחה יש להרשיעו בדין ואילו נסיבות מקילות העומדות לזכותו יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונשו.

ברע"פ 6002/22 אלכסנדר ריאבנקו נ' מדינת ישראל (19.9.2022) דן בית המשפט בעיניינו של מבקש, אשר הורשע בבצוע עבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, למרות המלצת שירות המבחן לבטל את הרשעתו והדברים שנאמרו שם יפים גם לענייננו: "אשר לתנאי השני לפי עניין כתב, והוא שהעבירה תהא כזו המאפשרת את ביטול ההרשעה ללא פגיעה חמורה בשיקולי ענישה אחרים. בית משפט קמא עמד על כוונת המחוקק הנשקפת מסעיף 382 לחוק העונשין, לפיו יש להשית ענישה מוכפלת על עבירה של תקיפה, כאשר העבירה מבוצעת כלפי בני מישפחה, לרבות בני זוג. החמרה זו מבטאת את שאת הנפש כלפי עבירות אלימות שמבוצעות בבני זוג, תופעה שמחייבת הרתעה אפקטיבית על מנת לגדועה מן השורש. אמנם, מעשי המבקש אינם ברף הגבוה של החומרה בתוך גדרי סעיף האישום, אך קביעה כי סוג העבירה בו הורשע המבקש היא כזו המאפשרת לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים – זו קביעה שאינה עולה בקנה אחד עם הדין הנוהג". עוד ראוי להפנות לשורה של פסקי דין בהם נפסק כי גם בהנחה לקיומו של נזק קונקריטי אין מקום לביטול הרשעה עת עסקינן בנאשמים שנקטו באלימות או איומים כלפי בנות זוגם: ברע"פ 1/15 כצמן נ' מדינת ישראל (19.1.2015) – בית המשפט העליון הותיר על כנה את הרשעת הנאשם, רופא במקצועו, בעבירה של איומים על רעייתו, חרף המלצת שירות המבחן; עפ"ג (מחוזי מרכז) 13291-09-18 וקנין נ' מדינת ישראל (16.12.2018) – נדחה ערעור הנאשם שתקף את רעייתו בכך שאחז בחולצתה ושפך עליה מים, שבר את הטלפון הנייד שלה ובארוע אחר במהלך ויכוח אחז בכוח בחולצת המתלוננת, כשהתנגדה - פגע במרפקו בעינה ואז משך אותה לחדר האמבטיה והתיז על פניה מים תוך שהוא אוחז בה. על אף שבית המשפט התרשם מנזק קונקריטי, נותרה הרשעה על כנה.

גזירת העונש לזכות הנאשם עומדים נתונים חיוביים רבים וביניהם העדר עבר פלילי, חלוף הזמן, הודייתו בכתבי אישום מתוקנים, לקיחת אחריות, מאמציו לשקום והשתתפות בהליך טפולי.

...

סיכומו של דבר המליץ שירות המבחן להטיל על הנאשם צו מבחן למשך שנה, צו של"צ בהיקף של 250 שעות ומאסר מותנה "אשר יהווה עבורו אלמנט מרתיע ויציב גבול ברור לביצוע עבירות דומות בעתיד". מאחר שנעדרה מהתסקיר עמדה בנוגע לביטול ההרשעה, ביקשתי משירות המבחן להתייחס גם לעניין זה. תסקיר שהוגש ביום 21.5.23 המליץ לשקול בחיוב לבטל את הרשעתו של הנאשם בדין, שכן על פי מכתב מאת מעסיקו של הנאשם אחראי הנאשם על קידום החברה בה הוא עובד מול חברות וגורמים במשק ולפיכך רישום פלילי עלול למנוע השתתפות במכרזים.

התוצאה היא שאני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר מותנה למשך 3 חודשים, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור כל עבירת אלימות למשך 3 שנים.

המאשימה ציינה לזכות הנאשם כי הודה בבצוע העבירות וחסך בזמן שפוטי.

בית משפט השלום קבע את מיתחם הענישה ההולם בין 6 חודשי מאסר ועד 12 חודשים, אך בשים לב לנסיבותיו האישיות של המבקש ולתסקירי שירות המבחן בעיניינו, ובפרט לתהליך השקום יוצא הדופן, גזר 4 חודשי מאסר על תנאי וחילט את הרכב אשר שימש לבצוע העבירה.

בית המשפט קבע את מיתחם העונש ההולם בין מאסר קצר שיכול וירוצה בדרך של עבודות שירות לבין 10 חודשי מאסר בפועל.

טרם סיום- באשר לטענות בדבר עונשו של הנאשם 2, שנגזר ל- 18 חודשי מאסר, אציין את שנקבע לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון "עקרון אחידות הענישה אינו עומד לבדו, והשיקול בדבר אחידות הענישה הנו שיקול אחד מבין מכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול על מנת להגיע לתוצאת מאוזנת המגשימה את תכלית ההגנה על עניינו של הציבור והפרט" (ר' לעניין זה ע"פ 1074/22 לואי מוחסן נ' מ"י (20.07.2022) וההפניות הנזכרות שם).

...

בסופו של דבר עתרה המאשימה להטיל על הנאשם עונש של 10 חודשי מאסר, לצד ענישה נלווית בדמות מאסר על תנאי קנס ופיצוי.

בסופו של דבר נגזרו על הנאשם חודשיים מאסר בעבודות שירות בשים לב לגילו הצעיר-היותו כבן 20, שיתוף הפעולה של הנאשם בהליך טיפולי, המלצתו החיובית של שירות המבחן וניסיונו של הנאשם לנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי.

בשים לב למכלול הנתונים והשיקולים שפורטו לעיל, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם נע בין 6 חודשי מאסר ל- 12 חודשים, לצד רכיבי ענישה נלווים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 6 חודשים לנשיאה בדרך של עבודות שירות.

" עוד ראוי להפנות בהקשר זה לדברים שנפסקו בע"פ (ת"א) 32070-05-12 יעקב אבירם נ' מדינת ישראל (8.7.2013): "הטעיית רשות שיפוטית בכל דרך שהיא, היא עבירה שקשה להמעיט בחומרתה. מערכת משפטית לעולם נשענת על מסמכים, תצהירים, עדויות ובאופן כללי הראיות (כמושג גנרי), המצויות בפניה. יצירת מסכת עובדות שקרית, המתבססת על מסמכים כוזבים, משמיטה את הקרקע תחת יכולתה של המערכת לתפקד ולהגיע לתוצאות אמת בסוגייה שבה היא עוסקת. הטעייתה של מערכת המשפט פוגעת בערכי יסוד ודי בה, בפני עצמה, להצדיק ענישה משמעותית ואפקטיבית". בשל הפגיעה הקשה בערכים המוגנים כאשר מדובר בגזלת נכס מקרקעין נוהגים בתי המשפט להשית עונשי מאסר שאינם קצרים.

בית המשפט המחוזי הפחית את שיעור הפצוי לכדי 250,000 ₪, שכן הפצוי שהושת עלה על סכום הפצוי המאקסימאלי שניתן לפסוק וכן בהיתחשב ב הודייתו של הנאשם והשבת סכום כסף לאחד המתלוננים.

בהקשר זה ראוי להביא את דברי כב' השופט אלרון בע"פ 280/23 מדינת ישראל נ'  ,Abker פסקה 9 (18.5.2023): "[...] מוקשת היא קביעת בית המשפט המחוזי כי יש לגזור את עונשו של המשיב בתחתית מיתחם העונש ההולם. בבואו של בית המשפט לגזור את עונשו של נאשם בגדרי מיתחם העונש ההולם, עליו לשקול שיקולים שונים לחומרה ולקולה, בהתאם למצוות המחוקק [...], כאשר האיזון הנכון ביניהם יביא לגזירת העונש ההולם על הנאשם. לעניין מלאכת איזון זו, הדגשתי כי "כשם שכדי לגזור עונש בקצה העליון של המיתחם נידרש היצטברות נסיבות חמורות המקהות את משקלן של הנסיבות המקילות, כדי שייגזר עונש בקצה התחתון של המיתחם נידרשות נסיבות מקילות לזכותו של נאשם, הגוברות על הנסיבות החמורות הקיימות [...]" (ע"פ 3244/22 מדינת ישראל נ' ערן, פסקה 17 (20.9.2022) [.

...

נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן, נע בין 35 חודשים ל- 5 שנות מאסר בפועל לצד מאסר על תנאי וקנס.

התוצאה היא שאני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 42 חודשים בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בהתאם לרישומי שב"ס. מאסר מותנה למשך 7 חודשים, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירת רכוש מסוג פשע למשך 3 שנים מסיום ריצוי מאסרו.