מתי בית המשפט יכול להורות על מעצר נאשם ביוזמתו שלו

ב"כ המבקשת טענה בפניי כי בעיניינו של משיב זה אין מקום לבחון חלופה וכי כבר בית משפט נתן דעתו לסוגיית הבקשות במצבו הרפואי של המשיב ויש מקום להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

ב"כ המבקשת טענה כי משיב זה שונה מהאחרים בתיק, לאור קביעת בית משפט כי המשיב שלפנינו הינו המחולל ויוזם הארוע וכן לאור עברו הפלילי העשיר של המשיב.

דיון והכרעה: נקודת המוצא לדיון הנה חוק המעצרים, המורה בסעיף 21(ב)(1) כי גם לאחר שנימצא כי קיימות תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר, לא ייעצר הנאשם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך שיחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחרותו פחותה יותר, כאשר בחינה זו נעשית בכל מקרה על פי נסיבותיו.

במקרה הנוכחי בית המשפט יכול לאמוד את מסוכנות המשיב בעצמו, נוכח נסיבות הארוע, העובדה שמדובר במשיב צעיר בעל עבר מכביד שאף ריצה עונשי מאסר בעברו – קרי מדובר במי שהוא רצידיוויסט.

...

לגבי אמו של המשיב, אני סבור כי מדובר באישה אסרטיבית שבמסגרת חקירתה ציינה את סלידתה מהמעשה.

בנוסף אני סבור כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנות המשיב.

אשר על כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

ההחלטה מעוררת שאלה עקרונית ביחס להפעלתו של סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), ומשום כך מצאתי לנכון להרחיב ולפרט מעבר למקובל בעררים מסוג זה. כתב האישום וההליכים עד כה ביום 27.7.2023 נעצרו העוררת 1, לאה זברסקי (להלן: העוררת 1) והעוררת 2, לאורה גוברנוב (להלן: העוררת 2, ויחדיו: העוררות) בחשד למעורבות במיזם עברייני אשר העסיק נשים במתן שירותי זנות (להלן: המיזם ו-הנשים, בהתאמה).

במקרים אלה נקבע, כי על סמך עיון ראשוני בחומר הראיות יוכל בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם אשר התהלך חופשי קודם לכן, כאשר מקרים אלה יהיו החריג ולא הכלל (עניין קוניוף, בפיסקה 26).

...

משכך, לעמדתו, לבית המשפט אין סמכות לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ואף לא להאריך את תנאי המעצר המגבילים שהושתו על העוררות, מבלי לקיים דיון בעניין הראיות לכאורה העומדות נגדן, ומאחר שהלה לא הספיק לעיין בראיות, הרי שאין מנוס מדחיית הדיון.

סוף דבר: הערר נדחה.

הוא גם לא הכחיש כי פנה בקריאות אל השוטרים וציין כי זהו מנהגו בכל ההפגנות לפנות אל לב השוטרים ולהסביר להם כי המפגינים פועלים גם לטובתם הם. אין חולק, כי ילון לא ניצפה בכל הסרטונים שהוגשו, ואף לא נטען כלפיו כך, כי הוא נקט פעולה אקטיבית כלשהיא על מנת למנוע את המעצר של המפגין האחר, להיתנגד לו , או להפריע לו. עוד יודגש כי בכלל הסרטונים שהוצגו בפני בית המשפט נראים אזרחים רבים מצלמים את המתרחש במכשירי טלפון ובמצלמות אחרות.

הוא אף חזר והבהיר כי לכתחילה לא חשב להתלונן נגד הנאשם על אף מעשיו וסוף דבר עשה כן בשל העמדות שנשמעו מהמשטרה את גירסתו של הנאשם לא קבלתי לאור האמור לעיל ואף לאור כך שחרף זאת שהנאשם ציין בבית המשפט כי את מעשיו של ילון ראה כחמורים יותר ממעשיו של אביחי, הרי שילון לא נעצר במקום ההפגנה ואף לא עוכב, ויתר על כן עניינו כלל לא הוזכר בהודעתו של הנאשם במישטרה.

לאחר שמיעת כל העדויות והתרשמות מכלל העדים שהעידו בבית המשפט ובעיקר בשל כך שהנאשם עצמו לא מסר כך בשלוש הודעות שמסר לאחר ההפגנה במשטרת ישראל ובמח"ש, לא יכולתי לקבל את גירסתו הכבושה שהושמעה לראשונה בבית המשפט כי באוזני המפגינים הושמעה באופן תכוף כריזה חוזרת ונשנית ובה הודעה על היות התהלוכה בלתי חוקית ועל חובתם להתפזר מהמקום.

לא ניתן לקבל טענתם כי לא זומנו למח"ש. זאת בשל מעמדם ותפקידיהם במישטרה ועל כן היכולת שלהם ליזום בעצמם פניה למח"ש, במצב נסיבות שכזה והן מפני שניצב ידיד עצמו העיד כי נפגש עם ראשת מח"ש בענין חקירה זו ולא ברור, אפוא, מדוע לא מסר לה את הדברים.

נשמעו צעקות מכל עבר, רבים מהמפגינים נראים מתקרבים לשוטרים ונכנסים למרחב האישי שלהם, רבים מהמפגינים צילמו את המתרחש ורבו העימותים בין השוטרים למפגינים והינה, גם הנאשם עצמו וגם האחרים סיפרו על מעצרים שבוצעו במשורה וגם הנאשם עצמו לא הדף מפגינים אחרים הגם שמדובר היה באותן תופעות.

טעות בעובדה הועלתה על ידי ב"כ הנאשם טענה לא ברורה בנושא זה ומן הסיכומים לא הובהר האם הטעות בעובדה הנטענת היא כי הנאשם סבר מתוך טעות כי הוא מסומך לעשות שימוש בכח או סבר מתוך טעות כי במח"ש מבינים את ההוראה אחרת ממנו ועל כן הסתפק בתשובה תמציתית ובלתי ממצה ולפיה היתה לו סמכות לעשות שימוש בכח.

...

על כן, איני מקבלת את הטענה כי לנאשם ולאחרים ניתנה הנחייה כוללת, גורפת וחד משמיעת שעניינה לפזר את המפגינים, ההפגנה ו/או התהלוכה באמצעות כח. גם בקביעה זו אין לסיים את בחינת האירועים, שכן יתכן ונוצר במהלך ההפגנה מצב, נוצרו נסיבות, שהצדיקו שימוש בכח ויש לבחון אם כאלה אכן התרחשו.

סוף דבר לאחר הדיון המפורט והארוך שלעיל ניתן לקבוע בתמצית כי אפילו מדובר בהפגנה בלתי חוקית ואפילו ידעו המשתתפים בה, לרבות שני המתלוננים כי ההפגנה היא בלתי חוקית, הרי בכך לכשעצמו לא קמה עילה של שימוש בכח.

על כן ומשהוכח כי הנאשם נקט אלימות כלפי שני המתלוננים כפי שפורט לעיל, אני מרשיעה אותו בשתי עבירות של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו, המוצגים והעדות שנשמעה בפני במסגרת פרשת התביעה וכן את טענות ב"כ הצדדים בכתב ובעל פה במסגרת דיון ההוכחות, לא מצאתי כי יש מקום, בשלב הזה של הדיון להורות על זיכויו של הנאשם בשל העידר ראיות לכאורה או משקולי צדק, ומשכך דין הבקשה להדחות.

המסגרת הנורמאטיבית הרלוואנטית קבועה בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפליל (נוסח חדש) התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ"), וזו לשונו: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה, אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם, ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעיניין...". למעשה, אין בדין הישראלי הוראה המאפשרת לזכות נאשם בשלב מקדמי, בשל אי-עמידה ברף הראייתי הנידרש, או בשל שיקולים מתחום האנטרס הצבורי.

כך נפסק בע"פ 638/85 מדינת ישראל נ' ג'מאל בן זאהי בוטרוס, פ"ד מ(2) 658 (1986), בעמ' 660: "ההכרעה בשאלת מהימנותה של העדות מקומה ושעתה רק בסיום המשפט, ואין היא מהוה שיקול בעת ההחלטה אם יש להשיב על האשמה ... אם קיימת עדות עיקרית, ולו גם יחידה, המסבכת נאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, די בכך כדי לחייב אותו להשיב על האשמה, אף כאשר אותה עדות דורשת סיוע או דבר לחיזוקה". וכדברי כב' השופטת ברלינר בע"פ (ת"א-יפו) 70643/01 מדינת ישראל נ' אביגדור קהלני (25/10/2001): "קביעה כי על הנאשם להשיב לאשמה, פירושה כי על חזקת החפות שלו ישנה לפחות עננה שהנאשם צריך לסייע בפיזורה". יוער, כי עוצמת הראיות הנדרשת בבסיס בקשה למעצר עד תום ההליכים עולה משמעותית על זו הנדרשת לצורך עמידה בסף הראייתי שנקבע בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי.

על-פי פסיקתו של בית המשפט העליון, רק בנסיבות נדירות, כאשר הראיות שבאו לחובת הנאשם הנן כה בלתי סבירות, ששום בית משפט סביר לא יכול היה לראות בהן בסיס להרשעה - יטה בית המשפט אוזן לטענות בדבר מהימנות הראיות (ראו: ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה (2) 757, פסקה 4)).

...

סיכומי הצדדים לעניין זה הוגשו בכתב ב- 02/08/2022 ו- 24/08/2022, ומכאן החלטתי זו. עיקר טענות הצדדים: לטענת הנאשם, המאשימה לא הצליחה להוכיח ולו לכאורה את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום של הפעלת עסק ללא רישיון כדין.

לעמדת המאשימה, טענתו של הנאשם בדבר אכיפה בררנית נטענה בעלמא וללא כל בסיס עובדתי, ולפיכך דינה להידחות.

לאור האמור, ובהינתן המבחן ואמות המידה שנקבעו בהוראות החוק ובפסיקת בית המשפט העליון להכרעה בטענת נאשם שאין להשיב לאשמה, אני קובע כי הונחה בפניי מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את נטל הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן המאשימה אל הנאשם, שיצטרך להשיב לאשמה.

לא שוכנעתי בשלב זה של הדיון כי הנסיבות שבסיס הנטען נגד הנאשם זהים לנסיבות המקרים הנוספים שנטענו בסעיפים 19 ו- 20 לסיכומי הנאשם.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים ותזמנם לדיון שנקבע.

הוא סקר את השתלשלות העניינים, ממנה עולה לכאורה – כפי שיפורט להלן, כי העורר לא היה נוכח במהלך ביצוע עיסקאות הנשק שבוצעו בפועל על ידי נאשמים אחרים, אולם הוא היה זה שיזם אותן ונתן הוראות למשתתפים בהן ביחס לאופן ביצוען.

עם זאת, בחינה זו אינה בחינה טכנית ולצורך בחינת הפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, בית המשפט אינו יכול להיתעלם מסתירות לכאורה העולות מחומר הראיות (ראו: בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (20.6.2006) (להלן: עניין אלמוגרבי); בש"פ 7331/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (29.9.2016); בש"פ 8431/22 גולדנברג נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (14.12.2022)).

לעומת זאת, כאשר מדובר במקרה בו תהיה אשר תהיה המלצת שירות המבחן – בית המשפט לא יורה על שיחרור לחלופת מעצר (ואף לא על מעצר בפקוח אלקטרוני), אין מקום ואין טעם להפנות את הנאשם לקבלת תסקיר כזה (ראו: בש"פ 6848/22 קלימנקו נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.10.2022); בש"פ 5990/23 אבו אלשייך נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (10.8.2023)).

...

גם טענה זו דינה להידחות.

לנוכח כל האמור, אינני סבורה כי יש מקום במקרה דנן להורות על חלופת מעצר ואף לא על הפניית העורר לקבלת תסקיר של שירות המבחן.

אשר על כן, הערר נדחה.