מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

מתי אדם נחשב לסייען לאויב

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 2018 בעליון נפסק כדקלמן:

ובמסגרתה הבהיר היועמ"ש כי בעבירה לפי סעיף 99 לחוק העונשין, "המחוקק ביקש לאסור על מעשים מהותיים ומשמעותיים שיש בהם כדי לסייע לאויבי ישראל במלחמתם". ועוד נאמר, כי יש להפעיל שיקול דעת בהעמדה לדין בגין עבירה זו, "נוכח מהותה של העבירה וחומרתה המופלגת בהיותה עבירה אשר העונש הקבוע לצידה הוא מיתה או מאסר עולם". עוד נקבע, כי מקום בו לא ניתן להוכיח זיקה של אדם לאירגון מחבלים ספציפי, "ייעשה שימוש בעבירה דנן רק אם קיימת מובהקות ברורה של המעשה כמעשה המסייע לאויב", וכי העמדה לדין תעשה, "רק מקום שהארוע הוא בעל עוצמה מספקת להוות מעשה שיש בו כדי לסייע לאויב במלחמתו באופן מהותי". מן הכלל אל הפרט כאמור, סבורני כי קיים ספק האם מעשיהם של המערערים במקרה דנן, עולים כדי "סיוע לאויב", כנדרש בסעיף 99 לחוק.
...
עוד נטען על ידי המשיבה, כי שגה בית משפט קמא משלא ייחס משקל מספיק לעובדה כי המערערים לא הסתפקו בדיבורים ובקשירת קשר, אלא שמעשיהם התגבשו לכדי עבירות ניסיון; וכי מטרתה הסופית של החוליה הייתה לבצע פיגוע קשה, בו גלום "פוטנציאל סיכון לפגיעה קשה באזרחים חפים מפשע ולהתססת האזור כולו". עוד הוסיפה וטענה המשיבה, כי העונשים שהושתו על המערערים בבית משפט קמא, אינם נותנים ביטוי לצורך בהרתעת נאשמים פוטנציאליים במקרים דומים – וכי בעבירות מעין אלו, "יש צורך בענישה נוקשה ומחמירה – אשר תשדר מסר חד וברור מפני תכנון מעשי טרור המכוונים כלפי אזרחים בישראל". לאחר שבחנתי את מתחמי הענישה ואת גזרי הדין שנקבעו על ידי בית משפט קמא, והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הערעורים ההדדיים לעניין העונש.
לאור האמור, הנני סבור כי יש לדחות את הערעורים ההדדיים על גזרי הדין שהושתו על המערערים בבית משפט קמא.
סוף דבר לוּ תשמע דעתי ידחו ערעוריהם של המערערים על הכרעת הדין.

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 2019 בעליון נפסק כדקלמן:

משנתו של האירגון דוגלת בתפיסת הג'יאהד, הקוראת לפגיעה במשטרים הנחשבים ל"כופרים" משאינם צועדים בדרך דת האיסלאם כפי שהיא נתפסת בעיניו.
כך לדוגמה, בע"פ 11328/03 מדינת ישראל נ' כיאניה (8.9.2005), הוחמר עונשו של אדם שהורשע בעבירת קשר לסיוע לאויב במילחמה, משתכנן לבצע הרעלה המונית של אורחי מסעדת "קפה רימון" בה עבד, והועמד על 7.5 שנות מאסר; בעיניין עלבייאע הושת על המערערים שהורשעו בעבירת קשר לסיוע לאויב במילחמה עונש של 6 ו-8 שנות מאסר; ובע"פ 6008/15 עויסאת נ' מדינת ישראל (7.3.2017) הושת על המערערים, בני 19 ו-20, שהורשעו בעבירת קשר לסיוע לאויב במילחמה, עונש של 7 ו-8 שנות מאסר.
...
מנגד, טען בא-כוח המשיבה כי דין הערעור להידחות, שכן עונשו של המערער הולם את חומרת מעשיו ואת המסוכנות הרבה הנשקפת מהם.
אין בפסקי הדין אליהם הפנה בא-כוח המערער כדי להביא למסקנה אחרת.
עוד יש לציין, כי באותו עניין בית משפט זה קבע שהעונש שהושת על המערער "נוטה לקולא". כמו כן, איני מקבל את הטענה כי בית המשפט המחוזי לא לקח בחשבון בעת גזירת העונש את נסיבותיו המקלות של המערער.
אשר על כן, הערעור נדחה.

בהליך עע"מ (עע"מ) שהוגש בשנת 2022 בעליון נפסק כדקלמן:

(2) האזרחות כזכות עצמאית שיטות משפט רבות לא הסתפקו בתפישת האזרחות כמוסד משפטי המגלם זיקה בין אדם למדינתו ומהוה מקור לזכויות וחובות אחרות, אלא הכירו בזכות לאזרחות כזכות חוקתית עצמאית, ובהתאם אף הגבילו את האפשרות של המחוקק לפגוע בה (ראו, למשל, האופן שבו פורש התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית ב- Afroyim v. Rusk, 387 U.S. 253, 268-269 (1967) (להלן: עניין Afroyim); וכן ראו את סעיף 16(1) לחוק היסוד הגרמני).
מקריאת החוק עולות ארבע מסקנות: ראשית, ישנם מעשים המקימים עילה לביטול אזרחות רק באחד מן המסלולים (למשל, רכישת מעמד במדינה עוינת, או שדול או סיוע למעשה טירור – במסלול המינהלי בלבד, והעבירות של שירות בכוחות אויב או ריגול – במסלול הפלילי בלבד), וישנם מעשים המקימים עילה לביטול אזרחות בשני המסלולים (למשל, מעשה טירור, ריגול חמור או בגידה).
...
על יסוד דבריי אלה, סבורני כי ההסדר בתוצרתו הנוכחית אינו צולח את מבחן המשנה השלישי – מבחן המידתיות במובן הצר.
לשיטתי, לאחר שמצאנו כי רישיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל אינו נותן משקל מספק לצורך להבטיח את יציבות מעמדו של אותו אדם, אין די בו כדי לצמצם במידה מספקת את הפגיעה המשמעותית שתיגרם למי שאזרחותו תבוטל מבלי שהוא בעל אזרחות נוספת.
על פי הרישא לסעיף 11(ב)(2), ביטול האזרחות מותנה בכך שלא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות, ובלשונו: "ובלבד שעקב ביטול האזרחות לא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות"; אלא שבהמשך ישיר לכך נאמר: "ואם יוותר חסר כל אזרחות כאמור – יינתן לו רישיון לישיבה בישראל כפי שיורה שר הפנים". אני מסכימה עם הנשיאה כי גם אם ניתן לפרש "רישיון לישיבה בישראל" כמקנה אפשרות לשר הפנים ליתן לאדם שנותר חסר אזרחות, רישיון לישיבת ארעי – כעמדה שהציג השר, פירוש הוראת החוק באופן כזה היה מוביל למסקנה שההסדר אינו עומד במבחן המידתיות.

בהליך בג"ץ (בג"ץ) שהוגש בשנת 1983 בעליון נפסק כדקלמן:

במקרה דנא, בתשובת היועץ המשפטי (נספח ז' לעתירה) נאמר, שהוא לא שקל כלל את היבט טובת הציבור, על-כן נותר רק הנימוק של העדר ראיות מספיקות, אך לפי טענת העותר לא בגלל העידר ראיות לא הועמד המשיב לדין אלא בגלל השקפתו המוטעית של היועץ המשפטי, שמעשיו של המשיב אינם מגלים כוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, ובכך מוסמך רק בית-משפט להחליט אחרי שיועמד המשיב לדין.
" הפירוש שאותו נותן העותר להוראה זו, והוא-שבכל מקרה שבו מצויות ראיות על ביצוע המעשה המיוחס לאדם בתלונה, חייב התובע להעמיד את אותו אדם לדין (למעט מקרה שאין במשפט עניין צבורי), אף אם התובע בדעה שהעובדות אינן מהוות עבירה, מביא לתוצאות שאין הדעת סובלתן.
...
המסקנה, שאליה הגיע בית המשפט באותו פסק-דין, בעמ' 300-301, היא בזו הלשון: "לדעתי, גם התערבותו (של בית המשפט-י' כ') בהחלטת היועץ המשפטי לעכב הליכים פליליים, מן ההכרח שתשתרע על שטח צר למדי, כי הרי מצד אחד, המושג 'האנטרס הציבורי' (או 'טובת הכלל') הוא רחב עד למאד, ומהצד האחר, השיקול, מה תובע האינטרס הציבורי (או מה דורשת טובת הכלל), חייב להיות, שעה שהיועץ המשפטי בא להחליט על מתן צו-עיכוב, שיקולו הוא. לפיכך מכוחו של בית-משפט זה לפקח ולבקר, בעת שבא לפניו ערעור על פעולה מסוג זה, אך אם יסודה ביושר ובתום-לב; במניעים טהורים ולא נפסדים; במטרה הכרוכה באינטרס הציבורי ומכל מקום, שאינה עומדת-כאשר היועץ המשפטי מבקש, מטעמים שבצדק, את טובתו של הנאשם-בסתירה ברורה לאינטרס הזה. אכן, בבדקו את המטרה שלשמה ניתן צו-העיכוב, יימנע בית-המשפט מלסמוך את ידו עליה רק במקרה, בו יבלוט ניגוד גמור בינה לבין טובת הכלל, דבר הגובל למעשה עם חוסר תום-לב...
פירוש זה של סעיף 62 נראה לי כפירוש היחיד, המתיישב עם עקרונות יסוד של שיטתנו המשפטית בדבר פתיחת הליכים פליליים מטעם המדינה.
על-כן הטעם שניתן במכתבו של היועץ המשפטי, והוא, שאין ראיות מספיקות שהמשיב עבר את העבירה המיוחסת לו, ושהוסבר בפירוט בהודעת פרקליטות המדינה לפני מתן הצו-על-תנאי, נראה לי כטעם מספיק לסרוב לחקור ולהעמיד לדין.

בהליך בש"א (בש"א) שהוגש בשנת 2009 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

התביעה נשוא הבקשה שלפני היא חיוב המדינה לשלם למבקש, הוא התובע את הסך 4,679,472 ₪ בקשר עם פועלו של המבקש, עבור המדינה, כסייען בריגול למען שירותי הביטחון מאז שנת 1987, עת התגורר בשטחי הרשות.
קל וחומר בעניינו, שעה שהתובע הוא מי שסייע למדינה בשמירה על שלום אזרחיה, מנע פגיעות בגוף וברכוש על ידי אויביה.
יפים בהקשר זה דברי בית המשפט ברע"א 1944/96 שפירא נ' יוסי כהן, עובדיה בלס ואחר', פ"ד נ(1) 253 בעמוד 256: "האגרה מהווה-לפי תפיסה זו-מעין מחסום בפני הגשת תביעה מופרזת בסכומה. מצד אחר, אינטרס זה הוא צר ומוגבל. האגרה משתלמת תמורת שירות הניתן על-ידי המדינה. אין תכליתה להות מחסום בפני הגשת תביעות או בפני הגשת תביעות מוגזמות, אם כי יש בה כדי לשרת את האינטרס של הנתבע, ובפועל יכולה היא לשמש מחסום כזה." כן ראה, השופט רובינשטיין בע"א (י-ם) 473/95 מנורה נ' מדיה סוניק מערכות מולטימדיה בע"מ), תק – מח 96(1) 25632.
...
שוכנעתי לחלוטין כי המבקש עומד במבחן העדר יכולת כלכלית.
מכל המקובץ עולה כי יש ליתן למבקש פטור מתשלום אגרה בסך כולל של 4,029,660 ₪ המהוה סיכום של סכומי הנזק לפי המבואר לעיל, קרי שווי הבית לפי חוו"ד השמאי, כאב וסבל לפי הערכת המבקש וכן אובדן השתכרות וכושר השתכרות לפי הפרמטרים שציינתי.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו