ביהמ"ש העליון העמיד את מיתחם העונש ההולם בטווח שבין 3 – 5 שנות מאסר בפועל בציינו: "...העבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה טומנת בחובה פוטנציאל סיכון משמעותי לציבור משתמשי הדרך. מביצועה ניכר זילזול בחוק ובמשרתי הציבור האמונים על אכיפתו [...] בפסיקה נקבע רף של 4 שנות מאסר בפועל בגין עבירה זו (בטרם נחקק תיקון 113 [...] רף זה יכול לשמש אותנו כנקודת המוצא לעונש, שעל בסיסה נעצב את המיתחם ההולם בהתאם לנסיבות הייחודיות של המקרה הנידון. בעניינינו היתרחש המרדף בכביש מרכזי ובשעות ערב מוקדמות, ולאחריו היתרחש גם מרדף רגלי, כאשר המערער עושה כל שביכולתו כדי להמלט מידי השוטרים. כמו כן, יש לתת משקל לעובדה שכתוצאה מבצוע העבירה נגרם נזק למשתמשים בדרך – הנפגעים – ובכך למעשה התגשם הסיכון הפוטנציאלי הטמון בעבירה. לצד זאת, יש לתת משקל לעובדה כי גם המשיבה הכירה במאמץ שעשה המערער בכדי למנוע את הנזק שניגרם לנפגעים, תוך ביצוע בלימת חרום של רכבו. לכל אלו מצטרפת העובדה כי העבירה בוצעה על רקע שהייה בלתי חוקית של המערער [...] ואף הסעת שוהים בלתי חוקיים, שנתפסת גם היא כעבירה חמורה [...] בהנתן שיקולים אלו, דומה כי מיתחם העונש ההולם בגין כלל העבירות המיוחסות למערער במקרה זה, שהן חלק מארוע אחד, נע בין 3 ל-5 שנות מאסר".
בע"פ 285/13 מוסטפא נ' מדינת ישראל (24.10.13) נדחה ערעור על גזר דין שכלל 42 חודשי מאסר בפועל שהושת על מערער שהורשע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון נהיגה ועבירות נילוות.
ביהמ"ש העליון ציין: " על מנת למנוע אי הבנות לגבי מיתחם הענישה, איחזור ואצהיר כי הילכת אלקיען עומדת איתן על רגליה גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, ומתחם הענישה בעבירות כגון דא ובנסיבות כגון אלה, גם אם היה מדובר במרדף קצר בזמן, אך בנסיעה מהירה ופראית כמו במקרה דנן, צריך לטעמי לעמוד על בין 42 חודשים ל-54 חודשים. דומה כי אין צורך להרחיב הדיבור על הסכנה היתרה הנובעת מתופעת המרדפים בהיבטים של סיכון חיי אדם. מי שנמלט משוטרים, תוך שהוא מסכן את חיי הנהגים האחרים ועוברי אורח תמימים, אף מבלי שיש בידו רשיון נהיגה וביטוח תקף, מעיד על עצמו כי אין מורא החוק עליו, כי הוא מזלזל בחיי אדם וכי יעשה הכל על מנת "להציל את עורו". במצב דברים זה, ונוכח שכיחותה של תופעת המרדפים במחוזותינו, בודאי שטרם בשלה העת לקבוע מיתחם ענישה אשר יביא בשורה התחתונה להפחתת רף הענישה כפי שנקבע בהילכת אלקיען".
...
ככל שהנאשם אכן חפץ לעבור הליך טיפולי באופן כנה ואמיתי, יוכל לעשות זאת במסגרות הטיפוליות הרבות המוצעות על ידי שב"ס, ובהמשך אף על ידי רש"א.
הגם שלא מצאתי לאמץ את המלצת שירות המבחן והגם שסבורני כי נוכח חשיבות שיקולי הענישה האחרים לא רק שאין מקום לחרוג מהמתחם בשל שיקולי שיקום, אלא שנוכח חשיבות שיקולי הרתעת הרבים, היה מקום לגזור את דינו של הנאשם ברף גבוה יותר בתוך המתחם, מצאתי להביא את שיקולי השיקום המסוימים הנלמדים מהתסקיר לידי ביטוי ביחס לענישה בתוך המתחם מקום בו, חרף שיקולי ההרתעה כבדי המשקל (בשים לב לחשיבות בהרתעת הרבים נוכח נפוצות התופעה והפגיעה המשמעותית בביטחון הציבור כמו גם הצורך בהחזרת תחושת הביטחון האישי לתושבי הנגב הזועקים תחושתם לחוסר משילות בנגב בשל תופעה זו ותופעות דומות ע"י הרתעת הרבים) ובשל אותם ניצנים של שיקולי שיקום הנלמדים מהתסקיר ועל מנת לעודד את הנאשם לילך בדרך זו, יגזר דינו של הנאשם ברף הנמוך של המתחם גם אם לא ברף התחתון.
לפנים משורת הדין, בשים לב לשיקולי הקולא שפורטו לעיל ולנתוניו האישיים של הנאשם ולעולה מהתסקיר ביחס למצבו הכלכלי, מצבה הכלכלי של משפחתו והתלות הכלכלית, ובשים לב למשך המאסר בפועל שעתיד הנאשם לרצות, והגם שער אני לענישה הנוהגת בעניין זה, לא מצאתי להיעתר לעתירת המאשימה להשתת קנס על הנאשם.
לאור האמור לעיל, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:
40 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, במעצר של ממש, בגין התיק שבכותרת בהתאם לרישומי שב"ס.
12 חודשי מאסר, וזאת על תנאי שלא יעבור משך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו כל עבירה של נהיגה בפזיזות בניגוד להוראות סעיף 338 לחוק העונשין ו/או כל עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה בניגוד להוראות סעיף 332 לחוק העונשין.
