לפי המתואר בכתב האישום, המשיב ביקש לפגוע ב-א.ל. (להלן: "המתלונן"), מאחר וסבר כי הוא "שיתף פעולה" עם כוחות הבטחון ו"הלשין עליו".
...
לטענת המבקשת, בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, ובדיון שהתקיים ביום 24.02.21, פרש ב"כ המבקשת את המארג הראייתי, המלמד לכאורה, לשיטת המבקשת, על כך שהמשיב ביצע את המיוחס לו.
מנגד טענו ב"כ המשיב, כי אין במכלול הראיות שנאספו על ידי המשטרה כדי להוביל למסקנה שהמשיב ביצע את העבירות שיוחסו לו. לטענתם, הראיות דווקא תומכות בגרסת המשיב, לפיה הוא שהה בביתו, שמע את הירי, יצא החוצה ואז נורה על ידי רעולי פנים, שהם ככל הנראה, אלו שירו גם במתלונן ובנזאר.
השאלה היא, אם אותן ראיות נסיבתיות שלובות ואחוזות זו בזו, באופן שהן יכולות להוביל, בסיומו של ההליך, לאחר שייבחנו במסגרת ההליך המשפטי, למסקנה הגיונית אחת ויחידה והיא שהנאשם ביצע את מעשה העבירה (ראו: בש"פ 5046/05 קאסם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.06.05), בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.02.04)).
בפרט, כשמדו"ח הקבלה הרפואית של נזאר לבית החולים "שערי צדק" מיום 17.11.20, נלמד כי פתח הכניסה של הקליע בברך ופתח היציאה, היו כמעט באותו גובה, מה שמלמד על ירי בגובה זה, ותומך במסקנה כי הירי בוצע על ידי מי מיושבי הרכב ולא כגרסת המשיב שהוא נורה על ידי אדם שעמד מולו.
ברם, ככל שבבוא היום יינתן אמון בעדויותיהם של אלו, או של מי מהם, בפרט לדברים שנאמרו על ידם שלא במסגרת חקירה משטרתית, בנוסף לשאר הראיות, אפשר ויש בחומר הראיות די כדי להרשיע את המשיב במיוחס לו. ייתכן אמנם שלאחר שייבחנו הראיות לעומקן במהלך ההליך המשפטי, המסקנה תהיה כי קיים ולוּ ספק סביר באשמתו של המשיב, אולם, כאמור, בשלב זה, לצורך ההכרעה בשאלת המעצר, די בכך שקיימת תשתית ראייתית המציגה את מכלול הראיות באופן המעלה חשד משמעותי כלפי המשיב, שקשה להסבירו באופן תמים, וכי קיים פוטנציאל להרשעה על סמך הראיות מבלי להכריע בשאלת משקלן ומהימנותן.
מהמקובץ עולה, כי קיימות ראיות לכאורה, המספיקות לשלב זה, להוות תשתית המצדיקה את מעצרו של המשיב על תום ההליכים נוכח המסוכנות העולה מהמעשים המיוחסים לו.
ניתנה היום, כ"ג אדר תשפ"א, 07 מרץ 2021, במעמד המתייצבים.