משקל ראייתי של תלוש משכורת לעניין הוכחת ניצול ימי חופשה

לא השתכנעו, כי מר אברמוב היה תחת איום וכפיה מצד התובע עת העביר לידי התובע את מכתב הפיטורים ואנו נותנים משקל ראייתי רב למכתב הפיטורים החתום עם חותמת של הנתבעת.

פדיון חופשה נוכח הוראות חוק חופשה שנתית המחייבות את המעסיק בניהול פנקס חופשה (דב"ע לח/3-73 ביטון מכלוף - נפתלי הכט, פד"ע י' 390), הכלל הוא, כי הנטל להוכיח את מספר ימי החופשה שניצל העובד מוטל על המעסיק.

" (עמ' 44 שורה 16-17) בעניינינו, הנתבעת לא הציגה כל רישום או מיסמך שיהיה בו כדי להראות שהתובע ניצל את ימי החופשה להם היה זכאי ותלושי השכר אינם מנהלים מעקב אחר ימים אלה.

נטלי ההוכחה והשכנוע הנדרשים לעניין מספר שעות העבודה הנוספות והגמול בגינן - נקבעו בע"ע (ארצי) 47715-09-14, עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ, 29.3.17 (להלן: "הילכת ריעני"), כדלקמן: "לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין - בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות - קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב) - כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע.

אין צבירת ימי חופשה בתלושים ולא ניתן להסתמך על התלושים לעניין הקף שעות העבודה החודשי ; כן נרשם בתלושי השכר מועד תחילת העבודה - צבירת ותק.

...

בסיכומו של דבר, טוען התובע שפוטר מעבודתו אצל הנתבעת, ללא הליך שימוע ומבלי ליתן לו הודעה מוקדמת, ומשכך הוא עתר לתשלום בגין פיטורים שלא כדין, השלמת פיצויי פיטורים, השלמת הפרשת מעסיק לביטוח פנסיוני, חלף הפרשת מעסיק לקה"ש ענפי, תשלום בגין ימי חופשה, תשלום בגין יתרת דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, תשלום בגין שעות נוספות, תשלום בגין עריכת תלושי שכר שלא כדין ותשלום בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה.

על כן, אנו מורים כי על הנתבעת לשלם לתובע 17,458 X ש"ח 0.25% X 57 חודשים = 2,487 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין את הסכומים, כדלקמן: השלמת פיצויי פיטורים, סך 34,026 ₪.

משהעובדת לא ביקשה לגלות את כלל כרטיסי הנוכחות ולא חלקה על משקלם הראייתי של אלה שהוגשו נקבע כי המבקשת - אשר עליה מוטל נטל ההוכחה לעניין הקף המשרה ומתכונת ההעסקה - הפריכה את טענת העובדת.

בית הדין הוסיף כי "מרבית התלושים לוקים בחסר, לשון המעטה". נוכח האמור נפסק כי על המבקשת לשלם לעובדת סך של 66,963 ₪ בגין רכיב זה. תביעת העובדת לפדיון חופשה התקבלה משהמבקשת לא הכחישה רכיב זה בכתב ההגנה ובסיכומיה ציינה באופן לאקוני כי מתלושי השכר עולה שכל זכויות העובדת שולמו לה; משלא ניתן לעקוב אחר ימי החופשה אותם ניצלה העובדת; משהמבקשת לא הגישה פנקס חופשה; ומאחר שלפי הפסיקה אין לפדות חופשה אלא לתתה בעין.

על כן נפסק כי על המבקשת לשלם לעובדת סך של 19,688 ₪ בגין פדיון 92 ימי חופשה.

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה בחלקה בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין.

נוכח האמור שוכנעתי כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין באופן חלקי, באופן שהעובדת תהא זכאית לקבל כעת סך של 40,000 ₪ (בנוסף לסכום עליו לא הוגש ערעור), והיתרה תעוכב בכפוף להפקדת הסכום המעוכב (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לקביעות בית הדין האזורי) בקופת בית הדין בתוך 21 יום.

סוף דבר - הבקשה מתקבלת בהתאם למפורט לעיל.

. ככל שמדובר בעמלה המתווספת לשכר הבסיסי המשולם לעובד, יש ליתן משקל למכלול הנסיבות ותנאי הזכאות לעמלה, כמו גם לשעור העמלה ביחס לשכרו הכולל של העובד, עת שככל ששעור העמלה גבוה יותר תגבר הנטיה לראות בה כחלק מ"השכר הרגיל".

עוד טענה התובעת כי תלושי השכר שהונפקו לה אינם משקפים נאמנה את ניצול ימי החופש וכי נצברו לזכותה 23.67 ימי חופשה נוספים, כך שהנתבעת חייבת בתשלום פדיון ימי חופשה עבור 52.48 ימים בשכר יומי ובסכום של 37,103 ₪ בתוספת דמי הלנה.

הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה בהתאם להוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית), ועל כן נטל ההוכחה לעניין ניצול ימי החופשה על ידי התובעת מוטל על כתפיה.

היות והנתבעת עמדה על קבלת תלושי השכר שהנפיקה כראייה לתוכנם, כפי שאכן נקבע, הרי שאין היא יכולה להיתנער מהרישום אותו היא עצמה ערכה, כאשר בנקודה זו נוסיף ונציין כי מקום בו התובעת סיימה את העסקתה לאחר ינואר 2017 הרי שאין חשש כי מדובר בפדיון ימי הבראה שנצברו לפני השנתיים האחרונות להעסקתה.

...

דיון והכרעה לאור המפורט לעיל בפרק העוסק בנסיבות סיום ההעסקה, ומקום בו לא הוכח כי התובעת זנחה את מקום העבודה, ברי כי אין הנתבעת זכאית לתשלום עבור חלף דמי הודעה מוקדמת ולכן התביעה בגין רכיב זה - נדחית.

עם זאת, כפי שפורט בע"ע (ארצי ) 33791-11-10 נובכוב מיכאל - ר-צ פלסט בע"מ (נבו 24.05.2012), במידה ומעסיק בוחר לשלם לעובד זכות או הטבה ביתר, זו הופכת לחלק מתנאי עבודתו המוסכמים, ולא ניתן לבטלה בדיעבד כתגובה להגשת תביעה על ידי העובד, הרי שמקום בו הנתבעת לא הוכיחה כי ההפקדות שביצעה לטובת התובעת בטרם זו הגיעה לגיל 20, בוצעו בשגגה, אין היא זכאית להחזר ולכן גם התביעה בגין רכיב זה - נדחית.

סוף דבר - התביעה שכנגד נדחית; משקיבלנו את התביעה בחלקה, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סכום של 1,530.5 ₪ בגין הפרשי שכר מינימום.

בנוסף, התובע הודה, כאמור, בעדותו בפנינו, כי שכרו שולם בהמחאות (ש' 12-15 בעמ' 10 לפרוטוקול), ועל אף זאת, נימנע מלהציג את ההמחאות אותן קיבל, שיכול והיה בהן כדי להוכיח את טענתו בדבר העדר התאמה בין תוכנם של התלושים לבין השכר ששולם לו בפועל, ועובדה זו – יש לזקוף לחובתו (ע"א 55/89 קופל בע"מ - טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 603 (1990); ע"א 641/87 קלוגר - החברה הישראלית לטרקטורים וציוד, פ"ד מ"ד (1) 239 (1990)).

גב' מלול אמנם העידה בפנינו כי התובע היה "עובד ניקיון כללי, היינו ניקיון ריצפות, משרדים ושירותים" (סעיף 4 לתצהיר גב' מלול), כי הרישום בתלושי השכר ובטופס ההודעה לעובד הוא "טעות" (שורות 17-19 בעמ' 16 לפרוטוקול), וכי "זה לא מה שהוא עשה בפועל" (שורות 7-8 בעמ' 16 לפרוטוקול), אלא לא די בעדותה זו כדי לסתור את יתר הראיות שהונחו בפנינו, לפיהן התובע עבד במחלקת ייצור ואריזת לחמים.

התובע אמנם טען כי אין ליתן משקל ראייתי כלשהוא לצילום ההמחאה ולתדפיס מבנק מרכנתיל, מאחר שהוגשו בשלב מאוחר של ההליך (שורות 26-30 בעמ' 10 לפרוטוקול), ואולם, לא מצאנו כי בכך בלבד יש כדי לאיין את הראיות שהוצגו בפנינו בעיניין זה מטעם הנתבעת, בפרט משעה שעסקינן בדיון מהיר, בו בית הדין אינו כפוף לסדרי הדין, "והוא יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה" (סעיף 31(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969).

לגופו של עניין – נטל ההוכחה בכל הנוגע לניצול ימי חופשה על ידי עובד ומכסת החופשה שנותרה לזכותו, מוטל על הנתבעת (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972)).

עיון בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות מעלה כי לאורך תקופת העסקתו ניצל התובע 11 ימי חופשה.

...

בנסיבות אלה, ובפרט משעה שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, שנמסרה לראשונה לצורך ההתדיינות המשפטית, אנו סבורים כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ומשכך אנו קובעים כי מועד תחילת העסקתו הוא 4.3.13.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן: פיצויי פיטורים בסך 3,769 ₪; דמי הבראה בסך 187 ₪; פיצוי חלף הפרשות לקרן פנסיה בסך 1,858 ₪; גמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 890 ₪; פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד בסך 2,500 ₪; לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (9.4.2018) ועד לתשלום בפועל.

בשים לב לתוצאה אליה הגענו, ולפער בין הסכום הנתבע לבין הסכום שנפסק בסופו של דבר, תישא הנתבעת בהוצאות התובע ובשכ"ט עורך דינו בסך 1,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ההשלכות הראייתיות של מחדל ממתן הודעה לעובד מוסדרות בסעיף 5א לחוק ההודעה לעובד, הקובע כך (ההדגשה שלנו): "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובילבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971." הוראת סעיף 5א לחוק הוספה בתיקון מס' 4 לחוק.

לעניין זה נאמר בעיניין נגריית שירן כך: "תלושי השכר מהוים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה... במה דברים אמורים? תלוש השכר מהוה ראייה לנכונות הנתונים המפורטים  בו, כגון: שיעור שכרו של העובד בחודש מסוים; מהות רכיבי השכר ששולמו לעובד (גמול שעות נוספות, נסיעות וכו'); ניצול ומאזן ימי חופשה; ניצול ומאזן ימי מחלה, ועוד. אולם, תלושי השכר אינם מהוים ראייה לכך שהתשלומים המפורטים בהם שולמו בפועל לעובד". ודוק, עסקינן בראיה לכאורה, שאינה שוללת את סמכות בית הדין לקבוע כי האמור בתלושי השכר אינו משקף את המציאות נכוחה.

לעיתים, עשוי מבנה התלוש לספק את הראיה הנדרשת להפרכת החזקה כי תלושי השכר מבטאים את ההסכמה החוזית, ולעיתים מבנה התלוש דוקא מחזק חזקה זו. בעיניין אוקראינסקי צוין בהקשר זה כך: "מה הדין כאשר בתלוש השכר מופיעות שורות נפרדות המייצגות תשלומים בגין זכויות סוציאליות? לטעמי, משקלן של שורות אלה אינו קבוע, אלא תלוי בנסיבותיו של הענין ולכן אין לקבוע מסמרות מראש. כך למשל, קבענו כי כאשר תשלום בגין "דמי הבראה" מצוין כשורה נפרדת בתלוש ללא היגיון סדור בנוגע לשיעורו המשתנה לסירוגין – אזי עשוי העידר סדירות זה ללמד על היות הרכיב שכר חרף כינויו (ראו: עע 44196-10-14 ‏עקילה חסון - חלבי סלמאן חברה להובלות בע"מ,  (7.12.17, פיסקה 74).

למרות זאת, "נוכח ההלכה כי תלושי השכר הם ראיה לאמתות תוכנם, אנו מקבלים את התלושים לרבות כל הרכיבים בהם", כאשר "היה על התובע להוכיח את התיאוריה הנטענת על ידו וחובת ההוכחה במקרה דנא אף מוגברת שכן עסקינן למעשה בטענה לתרמית". אשר לזכויות הסוציאליות - קבע בית הדין כי הרישומים בתלושי השכר מהימנים, ומשכך פסק לזכות העובד רק את ההפרשים בהם הודתה החברה: פדיון חופשה בסך של 3,031 ₪; דמי חגים בסך של 174 ₪; תוספת ותק בסך 6.81 ₪; והפקדות לקרן הישתלמות בסך של 4 ₪.

...

לסיכום: בחלק זה של פסק הדין עמדנו על הכללים הראייתיים שלפיהם יש לבחון את טענתם העיקרית של העובדים בערעורים שלפנינו, לפיה שכרם המוסכם עמד על 30 ₪ נטו לשעה.

אשר לחיוב בהפקדה לגמל בגין שעות נוספות לא מצאנו הצדקה לכך, כשעל פי הדין המעסיק רשאי, אך לא חייב, לבצע הפקדות לגמל ופיצויי פיטורים מרכיב השעות הנוספות, אשר בנסיבות העניין לא הוכח כי אינו אותנטי.

סוף דבר - ערעור החברה מתקבל בחלקו: (1) הערעור על החיוב בתשלום פיצוי בגין הודעה לעובד, הפרש דמי חגים בסך 101 ₪, שיעור ניכוי דמי ההודעה המוקדמת והוצאות משפט – נדחה.

אשר להוצאות משפט בערעור סבורים אנו כי על אף שעיקר הערעור התקבל, ובשים לב לכך שאי מסירת ההודעה לעובד תרמה לאי הבהירות - כל צד יישא בהוצאותיו.