חלף זאת, שר המשפטים הקנדי קבע, בשיתוף עם שרי המשפטים ופרקליטי המדינה של מחוזות קנדה, רשימת הנחיות לפצוי מורשע שזוּכָּה (The Federal-Provincial Guidelines on Compensation for Wrongfully Convicted and Imprisoned Persons (להלן: ההנחיות הקנדיות)).
שיקולים ועקרונות בקביעת פיצויים לפי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט
מהם, אם כן, העקרונות שלפיהם על בית המשפט לקבוע את הפצוי בעיניינו של מורשע שזוּכָּה במשפט חוזר, מכוח סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט?
בעיניין דבש עמד השופט מ' חשין על כך שקיימים שלושה מודלים תאורטיים אפשריים לפיתרון סוגיית הזכאות לפצוי ושיפוי אדם שזוּכָּה מפלילים, בגין הנזק וההוצאות שנגרמו לו:
"מודל אחד, ולפיו אין להטיל על המדינה חובה לפצות או לשפות נאשם שיצא זכאי בדינו. מודל זה מעניק משקל לצורך בחיזוק ידיה של התביעה למניעת נטל על תקציב המדינה ולמניעת עומס על בתי-המשפט. מודל שני – מודל נוגד מודל ראשון – ולפיו עצם זיכויו של אדם בדין פלילי מקים עילה לפצוי ולשיפוי מן המדינה. מודל זה, למותר לומר, מעניק משקל לזכותו של היחיד, למעמדו כלפי המדינה ולצורך בפקוח על התביעה. מודל שלישי הוא מודל ביניים, מודל שביל הזהב. מודל זה דוחה את מערכת הפתרונות הבינארית של הכול או לא-כלום, וכדרך הזהב מבקש הוא להכריע בשאלת זכותו של הנאשם הזכאי – ומנגד, בשאלת חבותה של המדינה – על-פי נסיבותיו של כל עניין ומקרה. כך, בהענקת משקל משתנה לאינטרסים שלעניין ותוך שיקלולם של האינטרסים הכרוכים במקרה הספציפי העומד לפני בית-המשפט להכרעה בו. על-פי מודל זה, ניתן להעניק לנאשם שזוכה רק שיפוי בגין הוצאותיו – כולן או מקצתן – או גם שיפוי וגם פיצוי בגין מעצרו ומאסרו, שיפוי ופצוי מלאים או חלקיים." (עניין דבש, בעמ' 97-96).
במצב דברים זה הורה בית המשפט על זיכויו של ברנס – ואולם משלא נוהל המשפט נקבע כי הזיכוי הוא "אילם". זכוי כזה, שמטבע הדברים, לא היה בו כדי לטהר את שמו של ברנס כפי שציפה וקיווה.
...
בתוך כך, מן הראוי לתת את הדעת לפרק הזמן המשמעותי שעשוי לחלוף למן המעצר וההרשעה ועד לזיכוי במשפט חוזר, ולכך שחלוף הזמן עלול להקשות על המורשע שזוּכָּה לבסס את התשתית לנזקיו.
אשר למערער עצמו, קשה לדמיין את מנת התסכול ועוגמת הנפש שחווה אדם, שמורשע ונענש כאשר הוא משוכנע בחפותו.
זכויות יסוד בסיסיות של המערער נפגעו – ובראשן זכותו לחירות ולשם טוב, ואני מעריכה את סך נזקיו הבלתי ממוניים של המערער בסכום של 300,000 ש"ח.
סוף דבר
כתוצאה מהאשמתו של המערער ומהרשעתו בעבירה של ביצוע מעשה מגונה באישה הלוקה במחלת נפש, נגרמו לו נזקים בסכום מוערך של 600,000 ש"ח. בהתאם לחלוקת האחריות לנזקים כפי שנקבעה לעיל, המערער זכאי לפיצוי בסכום כולל של 300,000 ש"ח.
אם תישמע דעתי, הערעור יתקבל במובן זה שפסק דינו של בית משפט קמא יבוטל, ותחתיו תשלם המשיבה פיצויים למערער בסך של 300,000 ש"ח. הוצאות הליך זה הובאו בחשבון במסגרת הפיצוי, ואיני עושה צו להוצאות מעבר לכך.
