משפט על אי עצירה בתמרור עצור על ידי נהג

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8266/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערער: טימור קוביאקוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן על ידי כב' השופט פינקלשטיין יום 27.8.2006 בתיק פלילי 5027/06 תאריך הישיבה: כ"ד בחשון התשס"ח (05.11.07) בשם המערער: עו"ד רועי קרן בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף ][]פסק-דין

(2) לקראת הדיון עיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן, לפיו היתנהגותו של המערער במאסר נאותה, ויתכן שישולב בהמשך במסגרת שירות בתי הסוהר בקבוצת טפול בבית סוהר חרמון לנהגים המעורבים בתאונות דרכים; זאת – לאחר שימלא התחייבות עבודה בעקבות קורס שעבר בבית הסוהר הנוכחי.

נרשמו לחובתו 11 עבירות וביניהן נהיגה במהירות של 41 ק"מ מעל למותר בדרך בין עירונית, אי עצירה בתמרור עצור, נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף ונהיגת רכב בשיכרות, ובין היתר הוטלו עליו שתי פסילות.

...

עוד הפנתה לכך שלאחר התאונה נגזר דינו של המערער בתיק הנזכר בבית משפט השלום בעכו לשמונה חודשי מאסר בחופף, ומדובר בהחזקת רכוש של צה"ל. במהלך הדיון בערעור נמסרו לנו מכתבים מאת בני משפחות של הקרבנות, המתארים את סבלם ואת רגשותיהם, ומבקשים שלא להיעתר לערעור.

(1) לאחר העיון איננו רואים מקום להיעתר לערעור.

פירוש זכות קדימה בפסיקה: בע"פ 10332/03 חיים בלייכר נ' מדינת ישראל , נח (3) 954 (2004) קבע בית משפט עליון: "מתן זכות קדימה על ידי המערער פירושה, בנסיבות העניין, הוא מתן זכות קדימה לרכב בעל הזכות, בהיתחשב במרחק שלו מהצומת ובהיתחשב במהירות נסיעתו, תהיה אשר תהיה המהירות. לשם קיום הזכות, על החייב במתן זכות קדימה להמשיך ולעקוב אחרי הרכב בעל זכות הקדימה, על מנת להבטיח שהוא אמנם אינו מסכנו בכניסתו לצומת ובכך לא עמד המערער בעיניינו". בע"פ ת"א-יפו 3845/98, "גלית דבוש נ' מדינת ישראל": "החובה להסתכל מוטלת על המערערת כל הזמן שהותה בצומת כך שהייתה צריכה להבחין באופנוע מתקרב לצומת. חובה זו הנה חובה אבסולוטית" מדו"ח הבוחן (עת/1) עולה כי מדובר בתאונת דרכים שקרתה בעיר ראשון לציון בין רכב הנאשם ברחוב מאירוביץ ממערב למזרח בכניסה לצומת עם רחוב הפלמ"ח, במקום מוצב תמרור 301 תן זכות קדימה לכיוון נסיעת הנאשם לבין הנהג המעורב שנסע על רח' הפלמ"ח באופנוע 125 סמ"ק, כביש ערוני , שדה הראיה של רכב הנאשם פתוח מקוו הצומת מרחק של 103 מטרים.

טענות ב"כ הנאשם לאכיפה בררנית שמקימה לנאשם "הגנה מן הצדק" באשר לאופן נהיגתו של הנהג המעורב בטרם קרות התאונה אינן רלוואנטיות לתאונה עצמה, אלא להיתנהגות הצדדים בעת קרות התאונה בעיניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"פ 8827/01 "ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל", נז(5) 506 (2003) נקבע: "נזכיר בראשית הלכה שמכבר, ונדע כי היתנהגות הנפגע - לרבות היתאבדות – וכמותה התערבותו של גורם שלישי במערכת, גם זו גם זו אינן שוללות, באשר הן, קשר סיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת, והוא - שעה שהפוגע כאדם מן היישוב יכול היה - נורמאטיבית לצפות מראש את שארע בפועל. ראו למשל: ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 574 ואילך; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 1, 37; ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד לח(2)533, 538; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 801; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 437; דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 391 - 393. הינה כי כן, רשלנות חמורה מצדו של הנפגע, ואפילו מעשה היתאבדות - באשר הם - אין בהם כדי לנתק קשר סיבתי-משפטי שבין מעשה לבין תוצאה. השאלה היא - לעולם - שאלת הצפויות הראויה, וביתר דיוק: קביעת גדריה של חובת הצפיות הראויה". לו סבר ב"כ הנאשם כי יש מקום להאשים את הנהג המעורב בעבירות שביצע לפני קרות התאונה לטענתו כגון: אי עצירה בתמרור עצור, כניסה ונסיעה בנגוד לכיוון התנועה, שתי עבירות של נסיעה שלא במרכז הכביש , נסיעה בחוסר זהירות באופן כללי ובפרט בעת כניסה לכיכר ונסיעה מופרזת מעל 50 קמ"ש בשטח ערוני, רשאי היה לפנות לגורמים המוסמכים על יד הגשת תלונה, ערר על החלטת וכו'.

"...מדובר ברכב שמדובר בתאונה שאין חשד לגביו והוא מוסר מרצונו הטוב את כרטיס הזכרון ומאשר בתצהיר על אישור חדירה לכרטיס הזכרון ושליפת הקובץ הרלוואנטי מקרות התאונה, אין בעיה עם זה" (ע' 32 ש' 8-10).

...

יתרה מכך הבוחן מסר שהיה מגיע לאותה מסקנה גם ללא הסרטון על פי ניסוי שדה ראיה שעשה (ראה ע' 24 ש' 25-32).

"...נכון, נמצא סרטון מצלמה באופנוע ולאחר מכן התקבל סרטון מצלמה רכב הנאשם דבר שחיזק את הראיות בתיק ולא מעבר. במידה ולא היה סרטונים עדיין המסקנה שלי והקביעה שלי הייתה אותה מסקנה" (ע' 24 ש' 28-30).

מכל הנימוקים הנ"ל מצאתי כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, על כן הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בדיןו עצמו, חזר ב"כ המבקשת על האמור בבקשה והוסיף והדגיש שהמשיב נהג בשיכרות פחות מתשעה חודשים לאחר שהוציא רישיון וכי לחובתו הרשעה קודמת בעבירה של אי עצירה בתמרור עצור.

כן ר' בש"פ 10865/06, ישעיהו נגד מדינת ישראל: "לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם היתנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נידרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום- יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".   ואף בע"ח 17389-05-14 פירו נ' מדינת ישראל": "נהג הנוטל הגה לידיו, לאחר ששתה אלכוהול בכמות העולה על המידה המינימאלית המותרת, מסכן בזדון ובעיניים פקוחות את הבריות. כאשר מתברר שיש ראיות לכאורה כנגד נהג כזה, אין זה ראוי להניח בידו לשוב ולנהוג, כל עוד משפטו מיתקיים". ובעניינם של נהגים צעירים ר' ר' לדוגמא בפ"ת 6165-01-18 מ"י נ' אשרץ (פורם בנבו), בפ"ת 8254-04-17 מ"י נ' בוטראשבילי (שם הוארכה הפסילה ל-30 ימים מעבר לפסילה המנהלית , בין היתר היות שספק היה בעיניי בית המשפט אם הנאשם היה נהג צעיר בעת ביצוע העבירה).

...

ראיות לכאורה המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך בשל טענתו הכללית לקיומם של כשלים מצאתי לעבור על חומר החקירה ולאחר עיון, הגעתי למסקנה כי קיימות די והותר ראיות לשלב זה של ההליך לרבות נסיבות המקרה המתוארות בהזמנה לדין, פלט הנשיפה של המשיב (לרבות פלטי הכיול היומיים), דין וחשבון על בדיקת שכרות באמצעות ינשוף, דו"ח הפעולה בכאיפת איסור נהיגה בשכורת לרבות הודאת המשיב כי שתה 3 בירות וכן תחקור חשוד שם ציין ששתה 3/4 בירות.

כן ר' בש"פ 10865/06, ישעיהו נגד מדינת ישראל: "לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום- יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".   ואף בע"ח 17389-05-14 פירו נ' מדינת ישראל": "נהג הנוטל הגה לידיו, לאחר ששתה אלכוהול בכמות העולה על המידה המינימלית המותרת, מסכן בזדון ובעיניים פקוחות את הבריות. כאשר מתברר שיש ראיות לכאורה כנגד נהג כזה, אין זה ראוי להניח בידו לשוב ולנהוג, כל עוד משפטו מתקיים". ובעניינם של נהגים צעירים ר' ר' לדוגמא בפ"ת 6165-01-18 מ"י נ' אשרץ (פורם בנבו), בפ"ת 8254-04-17 מ"י נ' בוטראשבילי (שם הוארכה הפסילה ל-30 ימים מעבר לפסילה המנהלית , בין היתר היות שספק היה בעיניי בית המשפט אם הנאשם היה נהג צעיר בעת ביצוע העבירה).

אשר על כן, אני מורה על פסילתו של המשיב למשך 6 חודשים מיום הפסילה המנהלית.

בעדותה בפניי תארה הנתבעת 1 (להלן: "נהגת הנתבעות"), את התאונה כך: "רכב היה אמור לעצור בתמרור עצור ולא עצר, הוא החליט לקחת סיכון ולחצות את הצומת ואני התקרבתי לצומת וכדי לא להכנס בו חזיתית נזרקתי על האי תנועה ופגעתי ברכב שהגיע בנתיב נגדי ועליתי עם הרכב על המדרכה לכיוון הקיר של בית העלמין... הסטתי את הרכב וחזרתי חזרה. האינסטינקט של הלחץ והחרדה... נזרקתי ועליתי על האי תנועה ופגעתי בג'יפ שהיה והרכב שלי עלה על המדרכה וזאת על מנת למנוע תאונה אחרת..." יצוין כי הנתבעת לא הגישה טופס הודעה מטעם מבוטחתה, והדיווח הראשוני למעשה של המבוטחת נעשה במסגרת דוח חקירה שנערך בחודש ינואר 2022, כאשר התאונה התרחשה בחודש ספטמבר 2021.

נהגת רכב התובעת לא ראתה את אותו רכב צד ג' עליו העידה נהגת הנתבעים וכשנשאלה לעניין זה בחקירתה הנגדית, השיבה נהגת התובעת "אני לא ראיתי שום גורם מפריע... לא הייתה סיבה לעבור לצומת גם אם היה רוכב אופניים, לא יודעת, אני לא ראיתי שהיא נוסעת מהר אבל לא ראיתי שהיא מנסה לבלום. היא הייתה בשוק כשזה קרה". בעיניין זה יצוין כי נהגת התובעת העידה כי לא נאמר לה על ידי נהגת הנתבעים בזמן אמת כי היה רכב אשר ניכנס לנתיב נסיעתה במפתיע מבלי לתת זכות קדימה וכי הדבר היחיד שנאמר לה בזמן אמת הוא לא ע"י הנתבעת, אלא על ידי הגרוש של הנתבעת אשר ציין כי היה במקום רוכב אופניים.

משנשאלה בחקירתה הנגדית מדוע, לשיטתה, אותה הסטת הרכב ימינה היא שגרמה לתאונה, כאשר בפועל התאונה מתרחשת כאשר היא מסיטה את רכבה דוקא שמאלה, השיבה נהגת הנתבעים: "כשאני אומרת ימינה זה ימינה ממש אפילו לא מטר ואז הרכב איבד שליטה...". הואיל וכאמור לעיל אין כל ראיה חיצונית נוספת מלבד עדותה של נהגת הנתבעים שהנה למעשה עדות יחידה של בעלת דין, הרי שלא מצאתי כי קיימת הצדקה לבסס את הנטען על עדותה שלה בלבד ובודאי שאין מקום למתן הנמקה מיוחדת, בנסיבות העניין, שעה שאף עדותה של הנתבעת 1 כשלעצמה לא הותירה על בית המשפט רושם מהימן.

...

ישנם מקרים בהם גורם זר מתערב יכול לשלול מסקנה של רשלנות, לרבות מקרה של סטייה מנתיב נסיעה.

עם זאת, כבר נפסק כי קיומו של "גורם זר מתערב" אינו מוביל בהכרח למסקנה שנהג הרכב שנהיגתו הושפעה לשלילה מהגורם הזר המתערב לא התרשל בנהיגתו ויתכן שיראה כמי שהתרשל על אף גורם הזר.

ובנוסף, סבורני כי נהיגתה של נהגת הנתבעות לא הייתה סבירה בנסיבות העניין ולא ברור מהן הנסיבות בגינן איבדה הנהגת שליטה ברכב באופן שאילץ אותה לסטות לנתיב הנגדי ואף לעלות על מדרכה ונדמה כי מדובר במקרה של שיקול דעת מוטעה והתנהגות לא סבירה בנהיגת כלי רכב שלא הייתה מוצדקת בנסיבות המקרה, ונראה כי יכלה לבחור בדרך אחרת על מנת להימנע מההתנגשות באותו רכב וזאת מבלי לפגוע ברכבה של התובעת, לרבות באמצעות בלימה או הטיית הרכב ימינה, מבלי להסיטו שמאלה לאחר מכן.

לפיכך לסילוק סופי ומלא של התביעה, תשלמנה הנתבעות באמצעות הנתבעת 2 לתובעת סך של 36,534 ₪, בצירוף אגרה בסך 457 ₪, שכר טרחת עורך דין בסך 4,645 ₪ ושכר העדה כפי שנפסק בדיון.

על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן, ביום 24.10.2007 בסמוך לשעה 08:30 נהג הנאשם ברכב בעיר ירושלים, ופנה ימינה בנסיעה רצופה מבלי לציית לתמרור עצור שהיה מוצב בצומת.

לדברי הנאשם בפני שירות המבחן, באותן שנים היה חייב כספים להוצאה לפועל וכשנעצר על-ידי השוטרת חשש שמא ייעצר בגין כך ועל-כן היתחזה לאדם אחר.

לכל אלה נילוות עבירת התנועה של אי עצירה בתמרור עצור, על הסיכון הכרוך בכך לכלל המשתמשים בדרך.

בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מלמדת כי בתי-המשפט נוהגים להטיל על מי שהורשע בעבירת היתחזות ועבירות נילוות לה בנסיבות דומות למקרה שלפנינו, עונשים הנעים מעונש שאינו כולל רכיב של מאסר בפועל, ועד עונש מאסר בפועל למשך מספר חודשים אשר במקרים מתאימים יכול וירוצו בעבודות שירות.

...

בהתחשב בעקרון ההלימה; בערכים שנפגעו; בנסיבות ביצוע העבירות; ובענישה הנוהגת; אני סבורה כי מתחם העונש ההולם נע בין עונש של"צ מורחב ורכיבים עונשיים נוספים כגון מאסר על-תנאי וקנס; לבין עונש מאסר בן מספר חודשים אשר יכול וירוצה בעבודות שירות.

יחד עם זאת, נוכח חלוף הזמן המשמעותי מאז ביצוע העבירות; נוכח העובדה כי בשנים האחרונות לא נרשמו לחובת הנאשם הרשעות נוספות; ונוכח העובדה כי מתסקיר שירות המבחן עולה כי בשנה האחרונה הנאשם מצא עבודה והוא מתמיד בה לאחר תקופה ממושכת בה היה מובטל; אני סבורה כי הטלת עונש מאסר בעבודות שירות עלולה לפגוע בדרך החיובית בה צועד הנאשם.

סוף דבר נוכח מכלול הטעמים האמורים, אני רואה לגזור על הנאשם כדלקמן: הנאשם יבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 280 שעות על-פי התוכנית המוצעת בתסקיר שירות המבחן.