משפט משווה זכות יוצרים אדריכל

מעיון במגזין שהוצג לעיוני ובמוצגי התובעים, אני קובעת כי אין בעיה לזהות את אלה שהן פרי עבודת התובעים, תוך השוואה לפרסומים אחרים של אותן תמונות, וכי החברה ומנהלה יכלו, בנקל, לדעת כי הבית הנראה בתמונות לא תוכנן ולא צולם על ידם.

אמנם, בהתאם לסעיף 23 לחוק זכויות יוצרים, מותר לצלם "יצירה אדריכלית", קרי, את בית צפניה שתמונותיו פורסמו, אך היתר זה חל רק לגבי חזותו החיצונית של הבית, אך כמובן אינו כולל היתר להשתמש בתמונות שיש בהם לאחר זכות יוצרים.

בהתאם לסעיפים 47-48 לאותו חוק, העתקת יצירה לצורך הפצה בהקף מסחרי או הצגה לציבור בדרך מסחרית, היא הפרת זכות יוצרים – אם הפרה ישירה, ואם הפרה עקיפה - וכך גם עשיית כל פעולה הפוגעת בזכות מוסרית של היוצר כאמור בסעיפים 50-51 לחוק זה. הפצוי המגיע לצלם נקבע, בהתאם לסעיף 56 לחוק, אף ללא הוכחת נזק, ובהתאם לשיקול דעת בית המשפט, אשר צריך לשקול, בין השאר, את הקף ההפרה; פרק הזמן שבו בוצעה ההפרה; חומרת ההפרה; הנזק הממשי שניגרם לתובע; הרווח שצמח לנתבעת; תום ליבה של הנתבעת ועוד.

...

אני מקבלת את הטענה כי בטכנולוגיה הקיימת, קשה למנוע הפרות דומות של זכות יוצרים, ויש מקום ליצור הרתעה מסוימת, וכי לא ניתן לשלוח את האפשרות כי הפרה כזו תגרום לנזק כלשהו.

סוף דבר התביעות כנגד החברה מתקבלות בחלקן.

על כן, התביעה כנגדו נדחית.

ג. האם זכות יוצרים לחלק מחפץ הכשיר להרשם כמדגם ? ועולה השאלה הנגזרת - האם ניתן להעניק זכות יוצרים לחלק מחפץ הכשיר להירשם כמדגם? דהיינו – האם ניתן לטעון לזכות יוצרים בציור שעל גבי אריח הבטון ? כב' השופט רובינשטין, בפסק דין פישר פרייס הנ"ל קבע לאחר סקירה של משפט השוואתי את מבחן שלושת השלבים – "על מנת שתוענק הגנת זכות יוצרים ליצירה המקובעת על גבי מידגם או חפץ הכשיר להירשם כמדגם יש ליצלוח שלושה שלבים: בשלב הראשון יש לבחון האם החפץ כשיר להרשם כמדגם. אם התשובה אינה בחיוב, ניתן לעבור לשלב השלישי. רק אם נכריע בחיוב בשאלה זו, יש לעבור לשלב השני – השלב העקרי – בו יש לבחון האם ניתן להפריד את היצירה מן החפץ; בשלב השלישי, נבחן האם היצירה זוכה להגנה כיצירת אמנות לפי חוק זכות יוצרים." מאחר והאריח כשיר עקרונית להרשם כמדגם, יש לבחון את השלב השני – אם ניתן להפריד את היצירה מהחפץ.

יצירה אומנותית מוגדרת בחוק - לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צלום ויצירת אמנות שימושית ובכלל זה (Typeface); וראו את הנוסח המופיע בס' 4 לחוק - 4 (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמאטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהיא; (2)תקליט; ובילבד שהתקיים לגבי היצירות האמורות אחד התנאים הקבועים בסעיף 8 או שיש בהן זכות יוצרים מכוח צו לפי סעיף 9.

...

שתי מכולות עצר מר שוחט בשער המחסן בדאלאס בארה"ב , כשסבר לטענתו שלא יקבל תמורה עבורן , על אף שהנתבעת טענה שהציעה לשלם את מלוא מחירן, ומר שוחט שלחן בסופו של דבר לאירופה.

מסקנה - לאחר סקירת דרישות החוק והנתונים בתיק זה הגעתי למסקנה כי אין לתובעת זכויות יוצרים באריחים המעוצבים או בחמשת האריחים הספציפיים.

טענה זו לא נכללה בכתב התביעה אלא צצה במהלך הדיונים, וככזו דינה להידחות בשל הרחבת חזית שהצדדים התנגדו לה. מכל מקום צבעים הם נחלת הכלל ופתוחים לשימוש הכלל.

לסיכום 16.1 על הנתבעת לשאת בתשלום של 64,000 ₪ לתובעת.

בישיבה שהתקיימה בבית המשפט לתביעת קטנות לא הצלחתי להבין מעדויות הצדדים אם התיקונים שנדרשו הם בגדר תיקונים שאדריכל סביר היה צריך לצפותם מראש או שמא מדובר בתיקונים חריגים שאינם ניתנים לצפייה.

לפי החוק לא הייתה לו זכות לנהוג כך. לאותה תוצאה ניתן להגיע על פי עיקרון תום הלב וזאת אם עושים השוואה בין הסכום הקטן שבגללו התגלעה המחלוקת (סך של כ- 2,000 ₪ - 4,000 ש"ח) לבין הסכום אותו שילם התובע לנתבע מראש והסכום שהתובע מסיד על פי הצעתו של הנתבע , לפיה ישלם לו התובע את מלוא התמורה על התוכניות שהספיק לבצע אך ייאסר עליו לעשות בהן כל שימוש.

מעבר לנדרש : גם לו הוכח כי הועדה העלתה דרישות חריגות שלא ניתן היה לצפותן מראש בעת כריתת החוזה, וכי התובע זכאי היה לתשלום נוסף בגין הטיפול באותן דרישות, הוא לא היה זכאי להפסיק את מתן השרות ,בשל אי הסכמת התובע לשלם את התשלום נוסף ,ללא החזרת מלוא הסכום שקבל ( סך של 29,200 ₪) בהנתן שבקש לשמור על זכויות היוצרים ולאסור על התובע לעשות בתוכניות כל שימוש דבר שאילץ את התובע לשכור אדריכל אחר שעשה את כל העבודה מחדש תמורת תשלום מלא.

...

אילו היה ממש בטענתו, הוא היה מצביע בצורה ברורה על אותן דרישות ומביא ראיות שמוכיחות כי מדובר בדרישות חריגות ובלתי צפויות .משנמנע מהבאת ראיה כלשהי בעניין זה, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שטענתו לא הוכחה ודינה להידחות.

סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל אני קובע כי: הנתבע לא הוכיח כי הייתה לו זכות לדרוש מהתובע תשלום נוסף ומשכך לא הייתה לו זכות להפסיק את העבודה אלא הוא היה חייב להשלימה עד הסוף ומשלא עשה כן הפר את החוזה.

לאור האמור, אני מקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 33,400 אי פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד: בהעברת התביעה לבית משפט השלום סברתי כי תצהיר עדותו הרשאית של התובע יהיה ברור יותר וקולע והרבה יותר קצר מכתב התביעה שמחזיק עשרה עמודים וכ - 70 פסקאות.

בצדק היפנה ב"כ הנתבעת להוראת סעיף 1(3) לחוק זכות יוצרים, אשר לפיו, "הוצאת צילומים ופיתוחים של יצירות-פיסול ויצירות-אדריכלות אמנותיות לא יהא דינה, לצורך הוראה זו, כדין פירסום יצירות אלה". הוראת-חוק זו מלמדתנו כי למרות שהעתקה של יצירה אדריכלית אמנותית תֵחשב להפרת זכות יוצרים, ואף ששימוש בתצלום שנוצר על-ידי אחר ייחשב אף הוא להפרת זכות יוצרים, הרי שצילום יצירה אדריכלית ופירסומו של התצלום איננו מהווה הפרה של זכות יוצרים.

בפרשת א.ש.י.ר נקבע, כי ייתכנו מקרים אשר בהם לפי דיני הקניין הרוחני-וביניהם חוק זכות יוצרים-לא קיימת זכות קניינית לתובע, אך "יכול ויימצא לו מזור ומרפא במקום אחר, ועינם של דיני הקניין הרוחני אינה צרה בו". רווח והצלה, עשויים אכן לבוא מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (שם, בעמודים 422, 496, 501 ועוד).

לדבריו, גישתו זו של המשפט העברי, "אינה מכוונת להשוואת העושר בחברה, אלא לסיפוקם של צורכיהם החיוניים של הנזקקים" (שם, בעמוד 188).

...

משבאנו עד הלום, מצאנו התאמה רבה בין דרך שהלכנו בה ביישׂוּמו של חוק עשיית עושר ולא במשפט, לבין דרכו של המשפט העברי.

סוף דבר 44.

הקיר הוא נאה ומיוחד, אך לא שוכנעתי כי מדובר ב"מעשה-אמן אדריכלי", ולפיכך לא הוּכח עצם קיומהּ של זכות יוצרים על עיצובו של הקיר.

כב' הנשיא, שמעון אגרנט קבע (בדעת רוב) המבחן: "המבחן היחיד שלפיו מצווה בית המשפט להכריע בשאלה הנדונה, הוא המבחן אם "הבניין" שהוקם ושיש לראות בו ביטוי מקורי לרעיון שסיגל לעצמו האדריכל, הוא בעל "רמה אמנותית". ברי, כי במבחן זה יש להשתמש מתוך הבחנת סגולותיו "האינטרסנטיות של הבניין" והערכתן, ואין צורך לקיים תהליך של השוואה ודירוג ביחס לערכן האמנותי של יצירות אדריכליות אחרות, שהפכו להיות נכס אמנותי לדורות" (עמ' 2699).

מעבר להפרת זכות היוצרים, בגין הפרת התחייבויותיה החוזיות להעביר כל שינוי במבנה לאישור התובעים וליתן לתובע זכות סרוב ראשונה לתכנן את השינויים במבנה, אשר בעטיו נגרם לתובעים לטענתם נזק כספי בסך 56,500 ₪, סכום שחושב על פי הסכום ששולם על ידי העיריה עבור התיכנון של השפוץ משנת 2001, בתוספת 50% עבודת אדריכל בבצוע, ובסה"כ מעמידים התובעים את תביעתם על סך 256,530 ₪ בתוספת ריבית והצמדה.

...

משקבעתי כי השיפוץ שביצעה העיריה בקומפלקס של מבנה היכל התרבות והספריה משנת 2001, שינה אותו באופן מהותי, פגע והעלים את מרבית מרכיביו היצירתיים-ראיתי להיעתר לבקשת התובעים ולהורות על השבת המצב לקדמותו וכדלקמן: בתוך 36 חודשים מיום מתן פסק הדין, על הנתבעת לפעול על פי המנגנון הקבוע בסעיף 24 א' להסכם מיום 15.3.1980, שבינה לבין התובעים, להשבת המצב לקדמותו כדלקמן: א.לשנות/לצבוע גוון הטיח בקטעי החזית הדרומית הבולטים מבז'-ירקרק לגוון שחור אפרפר, על פי ת/5.

משלא הרימו התובעים את הנטל להוכיח מהו הנזק שנגרם להם בהפרת זכות היוצרים-ומשלא עתרו לפיצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק-כבולות ידיו של בית המשפט והעתירה לחיוב בפיצויים בגין הפרת זכות יוצרים-נדחית.

סיכום: אשר על כן, התביעה מתקבלת.