משמרת שניה בבתי המשפט העומס הרב והפתרון

על כן, האיזון בין הצורך להגן על פרי יצירתו של היחיד ולתמרץ יצירות וביטויים עתידיים, מחד גיסא, לבין האנטרס החברתי "לשגשג על הקרקע הפורייה של העבר" (עניין קימרון, בעמ' 834), מאידך גיסא, בא על פיתרונו במסגרת החוק והדברים ברורים: ראשית, מובן הוא כי זכות היוצרים של המבקש אינה משתרעת על דמותו של רבין כשלעצמה, אלא על הביטוי הקונקרטי שלה כפי שהוא מופיע בתמונה (השוו להבחנה בין רעיון לביטוי: גרינמן, בעמ' 80-72).

אציין כי בהחלטה מיום 23.12.09 העברתי את התיק להרכב שלושה, וניתן עיכוב ביצוע חלקי לעניין השבת הסכום שבו חויב המשיב בבית משפט השלום ושולם, כך שמחצית תושב (בעקבות פסק הדין בבית המשפט המחוזי), ולגבי המחצית השניה תופקד ערבות בנקאית אוטונומית.

לדוגמאות שהביא חברי (בפיסקה 13) אוסיף את צילומיו הבלתי נשכחים של רוברט קאפה ממלחמת האזרחים בספרד ממלחמת העולם השניה וממלחמת הקוממיות שלנו, עד שנהרג על משמרתו בהודו-סין ב-1954, את דוד בן גוריון העומד על הראש בחוף הים, ועוד; על פולמוסים בקשר ל"אותנטיות הרגע" לעומת "העמדה" בחלק מן התמונות של צלמים שהזכיר חברי והזכרתי, ראו רשימתו של Bill Marsh:"Faked Photographs Look and Then Look Again", ניו יורק טיימס, 23.8.12.

ואולם, בית המשפט הבחין בין צלום סטודיו מושקע ועמוס שיקול דעת אמנותי לבין מקרה של תעוד מעין זה שלפנינו.

בפרשת אבסולוט שוז ציינתי (פסקה י"ט(6)) את הלבטים באשר למסגרת ההלכתית הספציפית, והוספתי "יהא אשר יהא המקור ההלכתי הישיר לכך, מתוך ההלכה פנימה או כדינא דמלכותא, התפיסה היא של הגנת בעל הקניין הרוחני". וכדי לדובב שפתי ישנים אזכיר כי הרב י"ש אלישיב ע"ה, שזה לא כבר נתבקש לבית עולמו, מצוטט כאומר "שאינו מבין איך ניתן לחלוק על כך, שליוצר ישנה בעלות וזכות על יצירתו" (הרב ד"ר מ' אברהם שם, 353).

...

בית המשפט מצא עוד כי לא עומדת למשיב טענת ההגנה של "מפר תמים", כפי שהייתה אז בסעיף 8 לחוק הגנת זכויות יוצרים 1911 (להלן: החוק או החוק הקודם), החל על מקרה זה. זאת שכן בהיותו אז צלם מקצועי היה עליו לדעת כי קיימות זכויות יוצרים בצילום.

עוד הייתי מציע, כי ככל שהמדליה עודה מופצת, ידאג המשיב כי בפרסומים הרלבנטיים ייאמר "עוצב בעקבות תמונה שצילם אמיר ויינברג". סוף דבר כללם של דברים, מצטרף אני לחוות דעת חברי לעניין קבלת הבקשה והערעור באשר להפרה, אך אם תשמע דעתי, יופחת הפיצוי הנפסק כאמור מעלה.

נראה לי שיש לבקש מבעל זכות היוצרים ומהבעלים של הזכות המוסרית רשות לעשות יצירה נגזרת – מהיצירה המקורית.

1999)) והסתיים בסופו של דבר בפשרה.

מחצית מן התמורה – חלקו של הנתבע 1 – הועברה לידי התובעת לא מכבר במסגרת מימוש פסק הדין, ואילו במסגרת הליך זה מבקשת התובעת להניח ידה גם על המחצית השנייה, זו שהתקבלה ממכירת מחצית הדירה אשר הייתה רשומה על שם הנתבעת 2.

העומס המוטל על בתי המשפט אינו מצדיק הפניית משאבים לצורך ניהול תביעות בוסר, המופקדות כפקדון בידי השופטים, ועל בעלי הדין להמנע מהגשת תביעות אלה.

ער אני לטענת התובעת לפיה, מחיקת התביעה יסתום את הגולל על האפשרות לגבות את חובה מכספי תמורת הדירה, אולם דומה כי הפיתרון לכך אינו בהותרת התביעה תלויה ועומדת בבית המשפט בישראל עד אין קץ, כי אם בנקיטת הליך משפטי מתאים בפני הפורות הנאות, במקום מושבם הן של התובעת והן של הנתבעים.

אולם דומה שעל אף פרק הזמן הרב שחלף מאז ועד היום, הדבר לא נעשה.

תחת זאת, מעדיפה התובעת להותיר את התביעה בישראל תלויה ועומדת למשמרת ללא כל יעד מוגדר.

...

לאור כל האמור, משלא מצאתי כי יש תוחלת בתיקון כתב התביעה, כי יש בכך כדי להביא את התובענה למסגרת סמכותו הבינלאומית של בית המשפט, או כי יש בתיקון כדי לסייע לבית המשפט להכריע בשאלות שהן 'באמת' השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין – הרי שדין הבקשה לתיקון כתב התביעה להידחות.

אין בידי לקבל עמדה זו. תקנה 156 לתקנות קובעת, כי מקום בו נבצר מבית המשפט לדון בתובענה או להמשיך את הדיון בה מחמת חוסר מעש, רשאי בית המשפט, לאחר שנתן לצדדים להביע עמדתם, להורות על מחיקת התביעה.

לאור כל האמור, אני מורה על מחיקת התביעה מחוסר מעש (בקשה 24).

בימים כ' באדר א' תשע"ו (29.2.16), כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.16) וכ"ב באדר א' תשע"ו (2.3.16) קיים בית הדין שלושה ימי דיונים רצופים 'במשמרת שנייה' במטרה ליפתור את חידת ותעלומת העגינות.

מכל מקום, כאמור, מאחר שתכליתה של ההוראה בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט היא להביא לכפיית ציות עתידית ולא לענוש את המפר על הפרתו בעבר, ולנוכח טענת אביו של סרבן הגט כי קיימות ראיות חדשות – בדמות תוצאותיהן של שליחות של הרב [.

] לקיים עימי פגישה קצרה ובה אמר לי שלמרות העומס העצום המוטל עליו הוא נכון לעשות מאמצים לסיים את הפרשה הזו, ולרבות שהילדים ייסעו לארצות הברית בחסותו.

...

בפסק דין מיום כ"ב באדר תשע"ז (20.3.2017) קבע בית המשפט העליון (הנשיאה מ' נאור, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט ח' מלצר) כי מוסמך היה בית הדין להטיל מאסר למשך שלושים יום על אביו של סרבן גט, אחר שהוכח לפני בית הדין כי הוא הגורם הדומיננטי לעיגונה של האישה ולאחר שהגיע בית הדין למסקנה שאין דרך פוגענית פחות לגרום לאב לחדול ממעשיו ולאפשר את מתן הגט (פסקות כו, כז לפסק הדין).

לאחר שיקול דעת, החלטנו לחייב את נתבע מס' 2 בהתאם לתקנה קיט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, בהוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח לאוצר המדינה.

לאחר שיקול דעת החלטנו לפסוק הוצאת משפט בסך 10,000 ש"ח כנגד כל אחד ואחת מבאי כוחו של נתבע מס' 2.

פסיקתא ומתן הוראות לאחר הליך ממושך ומורכב הגענו לכלל מסקנה כי נתבע מס' 2 ממשיך לעמוד מאחורי עיגון כלתו וכי אין כל ממש בטענותיו כי פעל לאחר מתן ההחלטה מיום ד' באדר ב' תשע"ו (14.3.2016) לשכנע את בנט לתת גט. קשה לקבוע מהו המניע הרציונלי המדויק והברור של התנהלותו האכזרית של נתבע מס' 2, שכן כאמור "עקֹב הלב מכֹּל ואנֻש הוא מי ידענו", אך נראה כי פעולותיו נובעות מיצר נקמנות עז ההולך ומתגבר עם התמשכות ההליך ועיכוב יציאתו מן הארץ, מקשיות לב, ומשכרון כוח וגאווה של "עשיר יענה עזות". אשר על כן, בית הדין מחליט ומורה כדלהלן: אנו מטילים ומצווים על נתבע מס' 2 מכוח סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956 ומכוח סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, קנס יומי בסך 5,000 ש"ח ליום החל מיום כ"ב באלול תשע"ח (2.9.18) ועד ליום בו תקבל התובעת גב' [פלונית] גט פיטורין.

בית המשפט הקדים את מועד הדיון לצורך מתן מענה לכתב האישום, אך ציין כי המועדים שנקבעו עבור דיוני ההוכחות הם המוקדמים ביותר האפשריים, והדגיש כי גם מועדים אלה נקבעו ב"משמרת שנייה", קרי, לשעות אחר הצהריים בימים שבהם כבר קבועים דיוני הוכחות בתיקים אחרים.

חברי מציין את עמדתו ביחס לגורמים המשפיעים על העומס הרב על בתי המשפט.

לטעמי, הפיתרון נמצא, בראש ובראשונה, בידיו של בית המשפט אשר עליו מוטלת האחריות לנהל את המשפט באופן יעיל.

...

עוד נטען, בין היתר, כי הגם שהדיונים נקבעו כך שיתקיימו במהלך התקופה שנקבעה בחוק לסיום משפטו של עצור הנאשם בפלילים (כהוראת סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996), אין מדובר בדחיה סבירה בנסיבות העניין, בפרט בהינתן שאין מדובר בתיק "עב כרס"; וכי דחיות מסוג זה "עלולות לדרבן [את] העותר לוותר על זכותו לניהול תיקו ולהודות במיוחס לו וזאת לנוכח מעצר ארוך וקשה". דין העתירה להידחות על הסף.

סוף דבר, שהעתירה נדחית.

בכל הנוגע לקורותיו בעת הארוע נשוא התביעה הוא מעיד בתצהירו כך: "ביום 21/3/98 עת הייתי במשמרת כפראמדיק במד"א, התקבלה קריאה במוקד מד"א, אשר דיווחה על תאונת דרכים. בהתאם להנחיות תורן המוקד נשלחנו, צוות של שלושה אנשים, בניהם רופא, נהג אמבולנס ואנוכי למקום התאונה.

חשוב להדגיש ולציין כי נוכח זהותם של שני הצוות הנוספים שהיו עמי באמבולנס, נהג האמבולנס, מר פרדי אברהם, שהי מבוגר ומוגבל מבחינה בריאותית והרופא, גם הוא אדם מבוגר, אשר על פי הוראות מד"א אינו אמור לסייע בהרמת ונשיאת הפצועים, נפל העומס הכרוך בפינוי ובהרמת הפצוע לאמבולנס בעיקר עליי.

בהיות הפצוע שכוב על לוח הגב, ועל מנת שלא לגרום לו נזק חמור יותר, השלמתי את מלאכת ההרמה וזאת על אף הקושי הרב, הסבל והכאבים העזים שהיו כרוכים בכך.

כך גם היה על הנתבעת כמעבידה של התובע להביא בחשבון שבימים גשומים יתקשו הצוותים למצוא סיוע בדמות הולכי רגל שהזדמנו למקום והיה עליה ליתן לתובע פתרון במצב שבו הוא נידרש לסיוע.

אלא שפרופ' גנאל ראה לשייך רק מחצית הנכות המשוקללת לארוע נשוא התביעה ואילו את המחצית השנייה ראה לשייך לפגיעתו של התובע בשתי תאונות דרכים לאחר הארוע נשוא התביעה.

לאחר ששמעתי את התובע ואת המומחה מטעם בית המשפט, שוכנעתי כי נכותו התפקודית של התובע, תולדת הארוע נשוא התביעה, אינה עולה על נכותו הרפואית ואף נופלת ממנה.

...

לאחר ששמעתי את התובע ואת המומחה מטעם בית המשפט, שוכנעתי כי נכותו התפקודית של התובע, תולדת האירוע נשוא התביעה, אינה עולה על נכותו הרפואית ואף נופלת ממנה.

סוף דבר 56.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום הנ"ל כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.