אם לא די בכך, הוא נאלץ להיתמודד עם הליכים משפטיים בבית המשפט ובבית הדין הרבני, הליכים בהם הוא אינו מורגל, והוא חש חוסר אונים, לחץ ובעיקר פחד והסכמתו ניתנה ללא כל שיקול דעת או הבנה של ההסכמה.
בעיניין זה נקבע בפסיקה לא אחת כי לחץ מצד בית משפט הנה טענה בהיבט השפוטי של ההליך ומשכך, עליה להתברר בערכאת העירעור.
עם זאת, שיטת המשפט שלנו, על מגבלותיה ומשאביה המצומצמים, אינה יכולה לאפשר כלל כזה כמות שהוא, שכן כלל זה משמעותו דיונים חוזרים רבים בהליכים שנסתיימו וזאת על חשבון יעילות המערכת ודיון בתיקים חדשים המובאים לבית המשפט.
ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11, 2013, בעמ' 648-650:
בתקנה 2(א) לתקנות בית משפט לעינייני מישפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 נקבעו עקרונות היסוד של סדרי הדין הכלליים הנוהגים בבית המשפט לעינייני מישפחה, וזו לשונה:
'בית המשפט לעינייני מישפחה אחראי על ניהול ההליך השפוטי גם לשם צימצום ההיתדיינות השיפוטית בין בעלי דין שהם בני מישפחה במטרה להגיע לסיום הסיכסוך ביניהם וכן ליישובו בדרכי שלום אם ניתן, ותוך היתחשבות במכלול ההיבטים הקשורים לסכסוך המשפחתי'.
...
אשר על כן, הגעתי למסקנה כי התובע היה מודע היטב למשמעות הסכמתו ותוצאותיהן וכי אלה התקבלו בדעה צלולה ובנפש חפצה, ולא מתוך כורח, אילוץ, חרדה, פחד וכל יתר טענותיו על פגמים שנפלו בעת כריתת ההסכמות ואישורן בתוקף פסק דין.
לפיכך, ומשעה שטענות התובע אינן מתבססות על ראיות או עובדות חדשות שנתגלו לאחר מתן פסק הדין ובהינתן כי לא מצאתי כי המקרה שבפני חוסה תחת אותם מקרים בעלי חשיבות ציבורית או כי נעשה עוול לתובע, המצדיקים סטייה מעקרון סופיות הדיון, דין התביעה להידחות.
סוף דבר,
מכל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התובענה.
