משמעות הודאה מאוחרת בהליך הפלילי

אכן בהתאם להלכה הפסוקה וכפי שציינה ב"כ המשיבה בהרחבה בסיכומיה, חזרה מהודאה טעונה קבלת היתר לכך מבית המשפט, ומתן היתר זה מותנה בקיומם של "נימוקים מיוחדים". בע"פ 6349/11 נקבע כי המבחן העקרי לחזרה מהודאה הוא: "מבחן המניע המשמש להכרעה בבקשה לחזרה מהודאה, הוא מהותי ולא פורמאלי. השאלה אינה מהו המועד הטכני בו הוגשה הבקשה לחזרה מהודאה, אלא האם מועד הגשת הבקשה מלמד, באופן מהותי, על כך שההודאה נובעת משיקולים טאקטיים בלבד. את אותו המבחן ממש יש להחיל על כל אחד מסימני האמת שהתגלו במהלך ההליך, ואשר מחזקים או מחלישים את טענת הנאשם כי הודאתו לא שיקפה באמת הודאה באשמה בעבירות המיוחסות לו. ככל שסימני אמת אלו נוצרו בשלב מאוחר יותר של ההליך הפלילי, כך יטה בית המשפט להיזהר יותר בקבלתם, ולבחון ביתר קפידה האם הם כנים או שנוצרו על מנת לאפשר את החזרה מהודאה." באשר לעיתוי בה הוגשה בקשת המבקש, הרי שמדובר בבקשה שהוגשה לאחר כחודש בלבד, מהמועד בו ניתנה הודאתו של המבקש – אין מדובר בשיהוי ניכר, ובטרם נשמעו טיעוניו של המבקש לעונש ולאחר שבקש לדחות את מועד הדיון לצורך התייצבות עורך דין.

בעירעור (מחוזי) 6/10 טור' עמי דוידוב נ. התובע הצבאי הראשי, סקר בית המשפט את הפסיקה הנוהגת בעיניין זה, ובין היתר הפנה להלכה שנקבעה במסגרת ע"פ 5622/03 פלוני נ. מ"י ולפיה מקום בו מיתקיים חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בנגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודאתו, הרי שמתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות חזרה מהודאה.

...

אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל מהטעמים הבאים.

ב"כ המאשימה טוען, מנגד, שעל פי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, חזרה מהודאה תעשה על בסיס "נימוקים מיוחדים שירשמו" בלבד, והפנה לפסיקה תומכת, שלפיה, רק בנסיבות חריגות, כגון, חשש ממשי שהנאשם הודה במיוחס לו שלא מרצונו החופשי, או שלא הבין את משמעות הודייתו, יתאפשר לו לחזור בו מהודאתו.

ככל שהבקשה מוגשת בשלב מאוחר, קל וחומר במסגרת ערעור, עולה החשש "מניצול ההליך הפלילי כאמצעי תמרון בידי נאשם, המבקש לבחון את תוצאות ההליך ועל-פיהן להחליט אם לדבוק בהודייתו או לחזור בו ממנה ולחדש את המשפט" (רע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל, פס' 7 לחוות דעתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (30.09.2009)).

...

בנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בטיעוני ב"כ הנאשם, ובתגובת המאשימה, הרי שלא מצאתי נימוקים מיוחדים שיש בהם כדי לאפשר חזרתו של הנאשם מהודאתו, ולא מצאתי שקיימות נסיבות שיש בהן כדי להטיל ספק בכנות ההודאה.

לאור האמור, הבקשה נדחית.

ביום 20/07/21 ביקש המבקש לבטל את גזר הדין ולמעשה לחזור בו מהודאתו בשל הטענה כי לא הבין את משמעות הודאתו וסבר באופן מוטעה באשר לתקופת הפסילה שתוטל עליו.

למשל, כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בנגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579 (להלן - עניין פלוני); ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 621; ע"פ 763/03 שמואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני, תשס"ג) 1002-996).

ככל שלא הבין המבקש את פרטי ההסדר לו הסכים מרצונו (אופן ותקופת הפסילה בפועל למשל) היה עליו לפנות לסנגורו בטרם עת. שלישית, ידוע כי ככל שהבקשה מוגשת בשלב מאוחר, עולה החשש מניצול ההליך הפלילי כאמצעי תימרון בידי נאשם, המבקש לבחון את תוצאות ההליך ועל-פיהן להחליט אם לדבוק בהודייתו או לחזור בו ממנה ולחדש את המשפט (רע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]) וגם בשלב שטרם גזר הדין תתכן תכסיסנות מצד הנאשם (ע"פ 6028/13 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 10 (20.3.2014)).

...

ומן הכלל אל הפרט, יש לדחות את הבקשה, וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, ידוע כי כאשר ההודיה ניתנת שעה שהמבקש מיוצג וההודיה ניתנה בעצה אחת עם הסניגור, ככלל הנטייה תהיה שלא לאפשר לנאשם לשוב בו מהודיה אלא במקרים ייחודיים של כשל בייצוג (ע"פ 3914/08 עאסלה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] מיום 8.9.2008).

סוף דבר: אשר על כן, הריני לדחות את בקשתו של המבקש לחזרה מהודייתו.

עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 5715/07 רנטו סבן נגד מדינת ישראל: "סעיף 153(א) לחסד"פ מאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. ככלל, בתי המשפט מאפשרים לנאשם לחזור בו מהודייתו בנסיבות חריגות, כגון מקרים בהם הוכח כי הנאשם הודה שלא מרצונו החופשי, בכפיה או כאשר לא הבין את משמעותה של ההודאה". לשלב בהליך בו מבקש נאשם לחזור מהודיתו יש משמעות רבה באשר לאופן בו יתייחס בית המשפט לבקשה.

ככל שהבקשה מוגשת בשלב מאוחר, עולה החשש מניצול ההליך הפלילי כאמצעי תימרון בידי נאשם המבקש לבחון את תוצאות ההליך ועל-פיהן להחליט אם לדבוק בהודייתו או לחזור בו ממנה ולחדש את משפטו (ראו רע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל (30.3.09)).

...

אני סבורה כי נסיבות אלה מלמדות כי אין מדובר בנאשם המבקש לחזור בו מהודאתו מהטעם שמדובר בהודאת שווא, וכל רצונו להוכיח חפותו.

במכלול הנסיבות שלפני, הודאת נאשם שניתנה במסגרת הסדר טיעון, התרשמותי כי ההודאה ניתנה מרצונו החופשי של הנאשם, וכי המניע לחזרתו מההודאה אינו נעוץ ברצונו להוכיח את חפותו, אלא בהחלטת שירות המבחן, לפיה לא ניתן לגבש עבור הנאשם תכנית של"צ, ובדחיית חלופת הענישה שהציע הסנגור, אני סבורה שדינה של הבקשה לחזרה מהודאה להידחות.

לפיכך, הבקשה לחזרה מהודאה נדחית.

בע"פ 5715/07 רנטו סבן נגד מדינת ישראל, נפסק כי - " סעיף 153(א) לחסד"פ מאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. ככלל, בתי המשפט מאפשרים לנאשם לחזור בו מהודייתו בנסיבות חריגות, כגון מקרים בהם הוכח כי הנאשם הודה שלא מרצונו החופשי, בכפיה או כאשר לא הבין את משמעותה של ההודאה". בהודאה, בעקבות עסקת טיעון, הנטייה תהא שלא להעתר לבקשה, אלא אם כן קיים חשש ממשי שניתנה בנגוד לרצונו האמתי של המבקש (ראו י. קדמי, "על סדר הדיון בפלילים", חלק שני, עמ' 1382, מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009).

ככל שהבקשה מוגשת בשלב מאוחר, קל וחומר בעירעור, עולה החשש מניצול ההליך הפלילי כאמצעי תימרון בידי נאשם המבקש לבחון את תוצאות ההליך ועל-פיהן להחליט אם לדבוק בהודייתו או לחזור בו ממנה ולחדש את המשפט (ראו רע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל).

...

אני סבורה כי אין זה המקרה שלפני.

לפיכך, הבקשה לחזרה מהודאה נדחית.

נוכח ביטול הצירוף, אני מורה על חידוש ההליכים בתיק שלפני.