משלוח תדפיס פסק דין מאתר "נט המשפט" כהמצאה כדין

לפני בקשה מיום 04.04.19 מטעם התובעת לשומת הוצאות משפט לפי תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "הבקשה שבנידון") וזאת בהמשך לפסק דינו של כב' השופט עזריה אלקלעי שניתן בתיק זה ביום 14.03.19 (להלן: "פסק הדין"), ולפי החלטת כב' השופט אלקלעי מיום 19.03.19 ולפיה תועבר שאלת שומת ההוצאות לטפול הרשם הדן בבקשות מסוג זה. עובדות והליכים רלוואנטיים · על פי פסה"ד מדובר בשתי תביעות שהדיון בהן אוחד ומהות שתיהן כאחת תשלום התמורה בגין אספקת בקבוקי פלסטיק שייצרה התובעת עבור הנתבעת.

לתצהיר צורפו כנספחים העתקים של חשבוניות וקבלות בגין תשלומים למומחים שהציגה התובעת בתיק זה, רו"ח זוהר אברהם ומומחה הפלסטיק דן לאונר, וכן תדפיסים לעניין תשלומי האגרות ותדפיס לעניין חישובי הצמדה וריבית מתוך מחשבון אתר "נבו". · באשר למסמך זה ניתנה ההחלטה על העברת הטיפול בבקשה לרשם, כאמור לעיל.

· ביום 04.04.19 הוגשה הבקשה שבנידון במערכת נט המשפט וביום 07.04.19 הוגש בלשכתי עותק פיסי של הבקשה שבנידון – שני כרכים עבי כרס המחזיקים מאות עמודי נספחים, כתבי טענות, חוות דעת מומחים מטעם שני הצדדים, פרוטוקולים של הדיונים בתיק זה, העתקי חשבוניות וקבלות, ומסמכים נוספים.

המסגרת הנורמאטיבית נושא שומת הוצאות משפט מוסדר כיום בתקנה 512(ד) (שהחליפה את תקנה 513) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: קביעת סכום ההוצאות (ד) סכום הוצאות המשפט ייקבע בידי השופט או הרשם שנתן את ההחלטה בדבר הטלת הוצאות (להלן – ההחלטה); לא התאפשר הדבר, ייקבע סכום הוצאות המשפט בידי רשם ויהיה צרופם של אלה, זולת אם קבע אחרת בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה: (1) אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 475א, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין; (2) הוצאות משפט אחרות, אם היו, ייקבעו לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שמי שדן בבקשה נתן לבעלי הדין היזדמנות להשמיע את טענותיהם וראה כי ההוצאות האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט.

ב-ע"א 361/00 עאזם ד'אהר נ' סרן יואב, נט(4) 310 (2005) נקבעו מס' כללים לגבי אופן ביצוע השומה: ראשית, נפסק כי נטל ההוכחה בהליך זה מוטל על הזוכה מבקש השומה; שנית, נפסק שבהליך זה אין חובה להוכיח שההוצאות שולמו בפועל, ודי להוכיח שהוצאות אלה נוצרו ושעל הזוכה המבקש לשלמן; שלישית, נפסק כך לגבי אמצעי ההוכחה בהליך: "קיימות הוצאות המעידות על עצמן גם בלא קבלות, כגון הוצאות עבור צילומים, כאשר הצילומים שהוכנו מצויים, או עבור משלוח דואר וטלפונים, כאשר עולה מן התיק שאכן קיימת תיכתובת ואכן היתקיימו שיחות טלפון. הוצאות אלה ישופו. בנוסף, קיים טווח של סבירות, כאשר ניתן לומר שניהול תיק משפטי בפני שתי ערכאות ודאי דורש מספר מינימאלי מסוים של שיחות טלפון וצילומים. אף הוצאות אלה ישופו. עם זאת, השיפוי ייעשה על דרך האומדנא, והספק יפעל לטובת המשיבים."; רביעית, נפסק שאין להבחין בין הוצאת בעל הדין הזוכה לבין הוצאת בא-כוחו של בעל הדין: "נראה כי אין להבחין בין הוצאה שהוציא עורך הדין בעבור לקוחו, לבין הוצאה שהוציא הלקוח. שכר טירחתו של עורך הדין משולם עבור זמנו של עורך הדין ולכל היותר עבור העלויות בתוך משרדו (כגון טלפון, צילומים בתוך המשרד). כל עלות נוספת אשר שולמה על ידי עורך הדין לגורם חצוני יש להשיב, על פי הכללים הקבועים לכך בדין." ב-בש"א (מחוזי תל אביב-יפו) 6650/08 הדר הדמיה ואיבחון רפואי בע"מ נ' ממוגרף חדרה מכון לאיבחון רפואי בע"מ (פורסם בנבו, 11.08.2008) נקבע שאין בשיהוי בהגשת בקשה לשומת הוצאות, לבדו, כדי למנוע את הליך השומה.

...

נוכח כל האמור לעיל, הפירוט והאסמכתאות שהציגה התובעת בבקשתה, התגובה הרפה והבלתי עניינית שהציגה הנתבעת ובכפוף לתקנה 512(ד)(1) לתקנות אני קובע כי התובעת זכאית להוצאות בגין שכר המומחה לפלסטיק כמבוקש, בכפוף לאמור בפסה"ד בנוגע להפרשי הצמדה וריבית.

סוף דבר בבקשה לשומת הוצאות משפט שהוגשה מטעם התובעת התרשמתי שהתובעת הציגה פירוט מקיף ומלא של הוצאותיה בשלושת הסעיפים שנידונו בבקשה – אגרות, שכר המומחה הכלכלי ושכר מומחה הפלסטיק.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות הוצאות הליך זה שלפניי בסכום מתון של 2,500 ₪, וזאת גם בשל כך שנאלצתי לבקש מהתובעת, מס' פעמים, להשלים ולחדד טיעוניה ומסמכיה בהליך זה. ניתנה היום, י"ב אייר תשע"ט, 17 מאי 2019, בהעדר הצדדים.

יחד עם זאת, ככל שנשלח זימון כדין, כלל הוא כי לצורך ביטול פס"ד שניתן בהיעדר, על בית המשפט לשקול שני שיקולים: מחד גיסא, יש לעמוד על הסיבה למחדלו של מבקש הביטול, במקרה זה הסיבות לאי התייצבותו לדיון, ומאידך גיסא על הסכויים, שאם תבוטל ההחלטה, יש סיכוי ממשי להגנה להיתקבל, כאשר למבחן סכויי ההגנה, ניתן משקל יתר, כלשונו של כב' השופט נ' סולברג ברע"א 3269/16 השרון שרותי טקסי בע"מ נ' מוניות קו 51 בע"מ (פורסם בנבו, 2016, פסקה 16 לפסק דינו): "כידוע, ביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה מבוסס על שני שיקולים:

ע"פ עיקרון ההדדיות הקבוע בתקנה 497ג(ד), המבקש להמציא אל בית המשפט כתבי בי-דין אלקטרוניים גם יקבלם בדרך זו. נוכח האמור, אין לקבל מצב שבו ניתן יהיה להנות מ"דובשה" של מערכת 'נט המשפט', אך להיתנער מ"עוקצה", המחייב אחריות במעקב אחר החלטות אשר מומצאות אל עורכי הדין באמצעותה.

אולם, תקנה 497ג(ג2) קובעת כי "על אף האמור בתקנת משנה (ג1), לא יראו את כתב בי-הדין ככתב שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, אם הגיש הנמען תצהיר בדבר אי-הגעת ההודעה אל כתובת הדואר האלקטרוני שמסר". משמע, ככל שבעל דין לא קיבל את ההודעה לתיבת הדוא"ל, כל אשר עליו לעשות הוא להגיש תצהיר בדבר אי הגעת ההודעה לתיבת הדוא"ל, ומשלוח ההודעה לא ייחשב כהמצאה כדין.

ודוק, בקשת הרשות להיתגונן של המבקש הוגשה דרך האתר ולא באמצעות הגשתה במזכירות ביהמ"ש. על כן, אני קובעת כי ההחלטה, שבה נקבע מועד הדיון, נימסרה כדין למבקש, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, לכתובת הדוא"ל שנמסרה על ידו למערכת.

כמו כן, מתדפיס המניות של החברה שצורף לתיק עולה כי המבקש הוא בעל המניות והדירקטור בחברה ואזי מדובר ב"בעל שליטה".

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות הבקשה מהנימוקים שיפורטו להלן.

ודוק, בקשת הרשות להתגונן של המבקש הוגשה דרך האתר ולא באמצעות הגשתה במזכירות ביהמ"ש. על כן, אני קובעת כי ההחלטה, שבה נקבע מועד הדיון, נמסרה כדין למבקש, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, לכתובת הדוא"ל שנמסרה על ידו למערכת.

העולה מן המקובץ הוא כי לא הונחה תשתית לכאורית לטענת ההגנה שהעלה המבקש בבקשת הרשות להתגונן בהליך זה. בהעדר סיכויי הגנה ממשיים הרי שאין מקום לקבל הבקשה לביטול פס"ד. לאור האמור, אני דוחה את הבקשה.

] תקנה 497ג(ג2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה, כי על אף האמור בתקנת משנה (ג1) "לא יראו את כתב בי-הדין ככתב שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, אם הגיש הנמען תצהיר בדבר אי הגעת ההודעה לא כתובת הדואר האלקטרוני שמסר". במקרה שלפני, ב"כ המערער הגיש לבית הדין ביום 4.2.2018 תצהיר על פיו: "לא היתקבל במשרדינו כל הודעה בדואר אלקטרוני או בדואר הרגיל בדבר פסק דין בתיק 18304-01-18". תצהיר בנוסח דומה הוגש מטעם מזכירת משרד ב"כ המבקש.

לתצהירים צורף תדפיס הודעות הדואר האלקטרוני שהתקבלו ממערכת נט המשפט בתיבת הדואר האלקטרוני של המשרד בתאריכים הרלוואנטיים.

תצהיריהם של ב"כ המבקש ומזכירת משרדו עונים על דרישות תקנה 497ג(ג2) לתקנות סדר הדין האזרחי, ונוכח הגשתם, לא ניתן לקבוע כי בוצעה המצאה כדין של פסק הדין למבקש ביום 20.11.2018, או בכלל.

[2: ע"ר (ארצי) 54295-12-17 סיגל שוורץ נ' **** אלגל (31.12.2018)] בית המשפט העליון קבע בפסק דין לובנה אבו עוקסה[footnoteRef:3] שניתן למנות את הימים להגשת העירעור מהמועד בו ניסו להמציא את פסק הדין לידי בעל הדין המערער, אם הוכח כי הוא ידע על פסק הדין בצורה מלאה וברורה, הוכח כי בעל הדין המערער פעל בחוסר תום לב לאור ידיעה זו, עת בעל הדין המבקש לערער נאחז או אף משתמש בפגם בהמצאה על מנת להשיג יתרון דיוני החורג מתכלית התקנה.

זאת בפרט כאשר ידיעתו זו מבוססת על צפייה בהחלטה, על נימוקיה, באתר "נט המשפט". בעניינינו המתינה המערערת פרק זמן ממושך ביותר של שלושה חודשים בין המועד בו בא-כוחה ידע על פסק הדין - ואף צפה בו, ולכל הפחות יכול היה לצפות בו בקלות באתר "נט המשפט" (והשוו לעניין זה עניין אבולפיה) - לבין מועד הגשת העירעור, פרק זמן העולה לטעמי כדי היתנהלות בחוסר תום לב דיוני.

...

לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה, כי לא ניתן לקבוע שהערעור הוגש באיחור ומשכך יש לקבלו לרישום.

לטעמנו, מדובר ב'מקרה גבול', בו לא ניתן לקבוע באופן מובהק שחלף 'פרק זמן משמעותי' מהמועד בו היה על המבקש להגיש את הערעור בהתייחס למועד הידיעה ועד מועד הגשת הערעור בפועל.

במצב דברים זה, לא שוכנעתי שיש להעדיף את החריג של "כלל הידיעה", ויש לשקול לזכותו של המבקש את טענת בא כוחו, כי ציפה לקבל את פסק הדין באחת מדרכי ההמצאה הקבועות בתקנות, ומשראה שנוקף הזמן ולא התקבל פסק הדין, פעל להגיש את הערעור במועד בו הוגש.

כללם של דברים: הערעור מתקבל לרישום הואיל ולא ניתן לקבוע שהוגש באיחור ומאחר ולא נמצאה הצדקה מספקת להחלת 'כלל הידיעה' על המבקש.

] תקנה 497ג(ג2) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי "לא יראו את כתב בי-הדין ככתב שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, אם הגיש הנמען תצהיר בדבר אי הגעת ההודעה אל כתובת הדואר האלקטרוני שמסר". ב"כ המבקשת טען, כי פסק הדין לא הומצא לידיו באמצעות הודעת דואר אלקטרוני ממערכת נט המשפט (סעיף 14 לתגובתו מיום 25.3.2019), תוך שצרף לבקשה תצהיר מטעמו לתמיכה בטענה זו. על פי האמור בתצהיר, הודעת הדואר האלקטרוני אודות פסק הדין לא התקבלה על ידו מעולם.

בתדפיס ההודעות שהוגש לבית הדין לא מופיעה הודעה ממערכת נט המשפט אודות מתן פסק הדין.

בנסיבות אלה, ונוכח הוראת תקנה 497ג(ג2) לתקנות סדר הדין האזרחי, לא ניתן לקבוע שבוצעה המצאה כדין של פסק הדין למבקשת ביום 14.1.2019 באמצעות 'הודעה באתר'.

...

לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות על שני ראשיה, כמפורט מטה: הערעור הוגש באיחור פסק הדין ניתן ביום 13.1.2019 ונשלח לב"כ המבקשת ביום 14.1.2019, באמצעות 'הודעה באתר', שמשמעותה שליחת הודעה לתיבת הדואר האלקטרוני של ב"כ המבקשת עם קישור לפסק הדין.

לטעמנו, יש למצוא טעם לפגם בעובדה שהמבקשת אוחזת בטענה לפיה פסק הדין לא הומצא לה בעוד היא נוקטת בפעולות דיוניות על יסוד פסק הדין.

לכך יש להוסיף כי לאחר עיון בתיק שוכנעתי, שלא ניתן לקבוע שסיכויי הערעור טובים.

לאור האמור, משהערעור הוגש באיחור ובהעדר טעם מיוחד , הבקשה נדחית.

על פי נתוני התיק, ההחלטה ניצפתה על ידי ב"כ המבקשת, עוה"ד עלאא אבו חאטום, באמצעות אתר "נט המשפט" ביום 20.2.2020 בשעה 11:55.

משלוח "הודעה באתר" מהוה המצאה כדין העומדת בהוראות תקנה 497ג(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א) (בש"א 8839/18 כהן נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול"), [19.12.2018] (להלן: עניין כהן).

חשוב להדגיש כי אין בהגשת תצהיר לפי תקנה 497ג(ג2) הנ"ל כדי להביא לקביעה אוטומאטית לפיה פסק הדין לא הומצא, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראה בעיניין זה רע"א 1153/20 פלונית נ' מכבי שירותי בריאות [30.4.2020]).

לא זו אף זו: מעבר להמצאת ההחלטה מיום 20.2.2020 למשרד ב"כ המבקשת והצפייה בה, הרי שהזימון לדיון נשלח אף הוא באמצעות הפקס למשרד ב"כ המבקשת, אלא שהיא נימנעה מלהתייחס לעניין זה בבקשתה, הגם שבתדפיס הסטוריית ההמצאות שצורפה לבקשה צויין במפורש דבר ההמצאה באמצעות הפקס ביום 24.2.2020.

...

בהעדר התייצבות מטעם המבקשת ו/או באי כוחה, ולאחר שנחה דעתי כי היא זומנה לדיון כדין הוריתי על דחיית התביעה ועל סגירת תיק ההוצל"פ הרלוונטי.

יחד עם זאת, בשים לב לקושי שבטענת המבקשת בדבר אי קבלת זימון לדיון, תוך נסיון להעתקת האחריות למחדלי מכתפיה אל כתפיו של המשיב (וגם לכתפיו של בית המשפט), אני קובעת כי ביטול פסק הדין יהיה בכפוף לתשלום הוצאות בסך של 2,000 ₪ למשיב, זאת באמצעות הפקדון שהפקידה המבקשת בקופת בית המשפט.

אשר על כן, אני מורה על ביטול פסק הדין מיום 19.10.2020.