משך הזמן הסטטוטורי למאסר מותנה

יתר הראיות מתחזקות באמרותיהם של דמויות בחייה של המתלוננת, להם סיפרה את הדברים, כאשר המתלוננת מוסרת מספר הסברים סבירים מדוע התעכבה ומדוע כבשה את תלונותיה משך זמן מסויים.

אלימות במשפחה ומעצר – המסגרת הנורמאטיבית: במסורת העברית עוד חז"ל הורו לאדם לנהוג כבוד באישתו ואף גינו וענשו קשות את מי שאינו עושה כן והורו "שלא יכה את אישתו ויהיה זהיר בכבודה ... וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אישתו יותר מגופו ואוהבה כגופו " גם פסיקת ימי הביניים במשפט העברי, אף על רקע שיטות המשפט בתקופתה הלכה בעקבות חז"ל כך פסק הרמ"א (הגהת שו"ע (אבה"ע סי' קנד ס"ג) "איש המכה אישתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד". ועוד הוסיפו הפוסקים "והאישה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה וכו' דבכל הכאה עובר משום פן יוסיף ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח עמו ודמעתה מצויה". ובית המשפט העליון בישראל הוסיף והתייחס למכי נשותיהם ולשאלת מעצרם עד לתום ההליכים וכך הורנו בית המשפט העליון בשפ 6768/06‏ ‏ יורי גורודניצין נ' מדינת ישראל: אשר למסוכנות; עבירות האלימות בתוך המשפחה, הפכו, למרבה הצער, לחזון נפיץ במקומותינו.אין צורך להכביר מלים על הנפסדות שבעבירות מסוג זה, על חוסר המוסריות שבהן ועל הסכנה הטמונה בהן: "בתקופה בה האלימות בכלל והאלימות כלפי נשים בפרט לובשת ממדים מדאיגים גם מבחינת הקף העבירות וגם מבחינת הסיכון הטמון בהן עד כדי קפוח חיים, יש לעשות הכל כדי לעקור משורש את התופעה הקשה והמסוכנת". ואולם, גם במקרים, בהם קמה חזקת מסוכנות סטאטוטורית, אין כדי למנוע מכל וכל בחינתה של חלופת מעצר (בש"פ 5885/98פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט אנגלרד)); זאת – אף שיהיו מקרים שנסיבותיהם יכתיבו לקבוע, כבר בשלב ראשון, כי אין מקום לבחון חלופה (בש"פ9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל)).

כפי שנאמר בהחלטה מיום 17/06/2014 עברו הפלילי של המשיב מכביד והוא כולל עבירות קשות וחמורות, רלבאנטיות ממין העניין וממין הזמן וכן מאסר מותנה תלוי ועומד נגדו.

...

בית המשפט מצא כי יש ספק מובנה בסיכוי הסביר להרשעה בעבירות של כליאת שווא ושימוש ברכב ללא רשות ונטישתו.

אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

בא-כוח המערער נסמך על הקושי שהעלה כב' השופט י' אלרון בפסק הדין, באשר לשאלה האם ב"מצב בו הופסקו עבודות השרות של הנדון בהפסקה מנהלית וקיים פער זמנים בין הפסקת עבודות השרות לבין מועד תחילת ריצוי עונשו של הנדון מאחורי סורג ובריח" – "האם בתקופת ביניים זו חלה על הנדון תקופת התנאי הסטאטוטורית" (עניין אשקר, פסקה 27, ההדגשה שלי).

בית משפט קמא הטיל על המערער עונש של מאסר על תנאי למשך 6 חודשים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך שלוש שנים ממועד שיחרורו "כל עבירה כלפי שוטרים וכן כל עבירת אלימות לרבות איומים". נראה כי נוכח הקף התחולה הרחב של התנאי, נראה כי משך הזמן שנקבע חורג במידה המצדיקה היתערבות ועל כן משך המאסר המותנה יעמוד על חודשיים חלף התקופה שנקבעה.

...

בית המשפט מצא כי יש למקום את עונשו של המערער "בחלק הראשון של המתחם". בית משפט קמא דן במחלוקת שהתעוררה לגבי הפעלת אחד המאסרים המותנים.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, בגזר הדין ובחוות דעת הממונה על עבודות השירות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו במובן זה שהעונש שהוטל על המערער יבוצע בדרך של עבודות שירות, וכן כי תקופת המאסר על תנאי, שהוטלה בגזר הדין, תקוצר.

סיכום על יסוד האמור יש לקבל את הערעור באופן חלקי כך שעונש המאסר הכולל שהוטל על המערער (ארבעה חודשים ויום אחד) יבוצע בעבודות שירות בהתאם לחוות דעת הממונה, וכן כי עונש המאסר על תנאי שהוטל על המערער בגזר הדין יעמוד על חודשיים במקום ששה חודשים.

לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי די בעבירת השוד המיוחסת לעורר כדי להקים נגדו עילת מעצר סטאטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן- חוק המעצרים).

עוד ציין בית המשפט קמא בהחלטתו כי לעורר עבר פלילי והוא לא נרתע מבצוע העבירות נשוא כתב האישום, שעה שעומד ותלוי נגדו מאסר מותנה בר הפעלה בגין כניסה לישראל שלא כחוק, עבירה שלגביה אין מחלוקת כי יש ראיות לכאורה במקרה דנן.

על פי רשומי דו"חות האיכון, חלפו 26 שניות בלבד מאיכון מיקומו באיזור היישוב בר-גיורא ועד לאיכון מיקומו באזור רמת בית שמש, משך זמן שאינו יכול להיות הגיוני במעבר בין שתי נקודות אלה וייתכן מאד כי הדבר נבע מ"זליגה" עת היה באיזור אחר.

...

ככלל, טענות אלה של העורר, יפות הן לשלב ההוכחות בערכאה הדיונית והן אינן רלוונטיות בשלב זה. יחד עם זאת, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא כי טענת העורר ש"קפיצת הדרך" בדו"ח האיכון בין השעות 02:29:12 ל- 2:29:38 עומדת בניגוד למציאות, אינה מעלה או מורידה.

לבסוף, באשר לטענת העורר כי הוא מופלה לרעה מול חשודים אחרים בתיק, גם דינה של טענה זו להידחות.

לאור כל האמור לעיל, דין הערר להידחות.

בהתייחסה להרשעותיהם הקודמות של המשיבים עמדה המבקשת על עברו הפלילי של המשיב 1, שבאמתחתו 3 הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש וסמים, שבגינן הוא אף נשפט ל-24 חודשי מאסר בפועל, ול-24 חודשים של מאסר מותנה, בר-הפעלה בעבירות שבכתב האישום.

השופט צ' זילברטל, דחה את הערר, לאחר שאימץ את מסקנות בית-משפט קמא, בקובעו כי בידי המאשימה מארג של ראיות לכאורה לשם הוכחת אשמתו של המשיב 2, באישומים המיוחסים לו. בהתייחסו לעילות המעצר, עמד השופט זילברטל על קיומה של חזקת מסוכנות סטאטוטורית בעבירות שבהן מואשם המשיב 2, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים.

מצד שני, יש לשקול את עוצמת הפגיעה בחרותו של הנאשם, הנובעת, בין היתר, מקצב היתקדמות ההליכים המשפטיים בעיניינו וממשך הזמן אשר חלף מאז הושם הנאשם במעצר.

...

סבורני, כי לא זו בלבד שהוא אחד מהגורמים המרכזיים לעיכוב ההליכים בעניינו, אלא שזוהי לו הארכת המעצר הראשונה, לאחר שהוא התחמק, במשך חודשים רבים, מאימת הדין.

סיכומם של דברים, לנוכח המסוכנות המובהקת הנשקפת מהמשיבים, וחרף התמשכות ההליכים בתיק העיקרי, סבורני כי טרם הגיעה העת לשקול את שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר.

יפים, בהקשר זה, דברי השופט א' רובינשטיין בבש"פ 3705/31 מדינת ישראל נ' פלוני (29.5.2013), אשר קבע, כי: "תפקידו של בית משפט זה בכגון דא הוא בקרת ההליך, ומבלי לפגוע חלילה, במקרים כאלה, ובהתחשב בהוראות הדין הן באשר לשמיעה רצופה (סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982) והן בסעיף 61 לחוק המעצרים, יש מקום ל'יד קשה' מצד בית המשפט הדן לגבי כולי עלמא, כדי שההליך יתקדם ויזורז. התיק הנוכחי צריך להסתיים בהקדם". אשר על כן, דין הבקשה להתקבל ומעצרם של המשיבים 1 ו-2 מוארך בזאת בתשעים ימים נוספים, החל מיום 4.6.2013, ואילו מעצרו של המשיב 3 יוארך בזאת בתשעים ימים נוספים החל מיום 23.5.2013, או עד למתן פסק דין בת"פ 13277-03-12, לפי המוקדם מביניהם.

בראשית הדיון יש להזכיר את האבחנה בין "תקופת התנאי השיפוטית", שהיא תקופת התנאי שהטיל בית המשפט, לבין "תקופת התנאי הסטאטוטורית" הקבועה בסעיף 52(ג) לחוק העונשין ולפיו: "תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין ואם הנדון נושא אותו זמן עונש מאסר - ביום שיחרורו מן המאסר...". הסעיף ממשיך וקובע כי זמן שבו מצוי האסיר מחוץ לבית הסוהר בשל שיחרור בערובה, בשל חופשה מיוחדת או בשל ריצוי מאסר בעבודות שירות, אזי יראו בתקופה זו כתקופת תנאי מיצטברת לתקופת התנאי השיפוטית שקבע בית המשפט ובילבד שבית המשפט לא הורה אחרת.

המציאות מלמדת שלעיתים משך הזמן שלוקח לאדם לרצות שישה חודשי עבודות שירות בפועל ארוך יותר משישה חודשים בשל אי התייצבות או דחיינות.

הגם שהנאשם הורשע במספר עבירות שיוחסו לו בכתב האישום מצאתי כי מדובר במסכת עובדתית אחת ומשכך המאסר המותנה הוא בר הפעלה ולא חב הפעלה, ראו בהקשר זה רע"פ 6100/12 פלוני נ' מדינת ישראל, (16.08.12) בפיסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט שהם וההפניות שם. לצד זאת ובשים לב לנסיבות לחומרה שפורטו בראשית סעיף זה לא מצאתי כי קיימים נימוקים של ממש המצדיקים חריגה מהכלל הקבוע בסעיף 55 לחוק העונשין המורה על הפעלת התנאי.

...

אני קובעת שמתחם העונש ההולם בגין האירוע המתואר בכתב האישום הוא בין מאסר על תנאי ועד 9 חודשי מאסר בפועל וכן ענישה נלווית.

לא מצאתי לגזור פיצוי כספי לטובת השוטרים בהתחשב בכך שבסופו של דבר השוטרים לא נחבלו ואילו הנאשם נחבל כמתועד בתמונות ובתעודות הרפואיות.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: בגין תיק זה אני גוזרת על הנאשם 30 ימי מאסר בפועל.