הודעה זו אמורה להכיל את מלוא המידע בנוגע למשיכת כספים, והוגדרה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה כ"הודעה סטאטוטורית" [ע"ע 7962-09-17 גולדטיין – קרן הביטוח והפנסיה של פועלי בנין (29.10.18), להלן – עניין גולדשטיין].
הואיל והמנוחה לא הגישה בחייה בקשה לקרן הפנסיה למשוך את זכויותיה בסכום חד פעמי, המשמעות היא שהיא ויתרה על זכאותה לקיצבת זקנה, ובהתאם לתקנון, כשהלכה לעולמה, כ-4 חודשים לאחר חודש הזכאות הראשון, לא קמה לה זכאות למשיכת זכויות מהקרן בסכום חד פעמי, אלא לתשלום קיצבאות זקנה בלבד, ומכאן, שיורשיה – התובעים, זכאים אף הם לסך קיצבאות הזיקנה להן היתה המנוחה זכאית בחייה.
לא הונחה תשתית ראייתית לכך שבין החודשים ינואר עד אפריל 2017, היתה למנוחה מניעה כלשהיא להגיש בקשה בכתב לקרן, כמצוות התקנון, ובאשר לתקופה הקצרה מאוד לאחר מכן ועד למותה בטרם עת, לא ניתן הסבר מדוע הודעה כאמור לא נשלחה מטעם אחד מהמקורבים אליה, שידעו, על פי עדותם, על כוונתה המפורשת לממש את זכותה למשוך את הכספים.
...
התובעים טענו, כי אי יידוע המנוחה על אודות זכויותיה, השינויים בתקנון הקרן והשלכותיהם עליה, ובמיוחד אי פירוט המועדים לביצוע פעולות על ידה, כפי שהוכח בתיק זה, מובילים למסקנה כי יש להחיל את ההלכה שנפסקה בעניין גולדשטיין ולפסוק כי הם זכאים לקבל את הכספים שנצברו לטובת אמם המנוחה בקרן בסך של 939,229 ₪ הן מכוח סעיף 48(ג) לתקנון האחיד, ולחילופין, מכוח תקנה 49(ה) לאותו תקנון.
ביחס לתקופה שתחילתה במועד גילוי המחלה וסופה – במותה בטרם עת של המנוחה, לא ניתן הסבר מדוע אחותה או מי מילדיה, שלטענתם ידעו על כוונתה ועל רצונה למשוך את סכום הכסף שנצבר, לא פעלו בעניין במעשה פשוט – לשלוח עבור המנוחה את ההודעה לקרן; שלישית, סבורני כי מהתרשומת בכתב ידה של המנוחה, שצורפה לתצהירי התובעים, (נספח ד'), עולה בבירור כי המנוחה היתה ערה לצורך להגיש בקשה לשחרור הכספים, וכך כתבה, בין היתר: "לגשת לקג"מ להגיש בקשה לשחרר כל הכספים. לגשת עם זה למס הכנסה. הם לא יתנו עד שאני לא מגיעה ממס הכנסה ומחליטה סופית. דחוף לחודש זה".
חרף האמור לעיל, אין בנמצא ראיה שממנה ניתן ללמוד כי המנוחה אכן ממשה בפועל את כוונתה ופנתה לקרן או למס הכנסה, ובהיעדר ראיה כאמור, אין בידי לקבל את טענת התובעים כי הקרן ידעה לכאורה על אודות רצון זה.
אחרית דבר
מן המקובץ לעיל עולה, כי קיימת סבירות גבוהה לכך שבחצי השנה האחרונה לחייה, המנוחה היתה מודעת לזכותה למשוך את הכספים שנצברו לטובתה.
מסקנה זו מעוגנת היטב בראיות שהוגשו לתיק מטעם הקרן, ואף מטעם התובעים עצמם, כפי שתואר לעיל.
לאור האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה, וכך אני מורה.