כך נכתב בסעיף 30 להסכם הממון:
"רכישות משותפות שוטפות, כגון ריהוט וציוד לשימוש שני בני הזוג, אשר מומנו על ידי שניהם באופן שווה, או גם באופן בלתי שווה, גם אם לא נערך לגביהם הסכם בכתב, יהיו שייכות לשני הצדדים בחלקים שוים."
כאשר נכתב באופן בלתי שווה, הכוונה בודאי גם אם מומנו על ידי צד אחד בלבד, שאם לא כן היה לכתוב במפורש שהמיטלטלין שייכים לצד שקנה.
חיוב האשה במס רווחי הון
הגם שמבחינה פורמלית במס הכנסה הצדדים היו רשומים כנשואים, וממילא הדבר נחשב כתיק אחד, ומבחינת מס הכנסה האשה הנה גם בעלים בהכנסות הבעל, מכל מקום לאור הסכם הממון, לא יעלה על הדעת שהאשה מצד אחד לא תקבל את רווחי ההון, ומאידך יוגדרו העברות שהעביר הבעל מהחברה לאשה, כמשיכת דיוידנדים לצורך תשלום מס רווחי הון.
הבעל הוא בעל החברה, הוא מושך כספים, ומעבירם למי שיחפוץ, והוא זה שצריך לשלם מס רווחי הון עבור משיכות אלו, ואין להטיל מס זה על האשה, כמו שברור שאם בחר הבעל למשוך כסף מהחברה ולתת אותו לפלוני, לא יתחייב אותו פלוני במס.
...
ולכן מקובלת עלינו עמדת האישה שעניין הכתובה במתכוון לא נכנס למסגרת ההסכם, כדי שהכתובה לא תהיה לצור על פי צלוחיתו, וכחרס הנשבר ואבק פורח.
במקרה שלפנינו לא התקיים אף אחד משני התנאים, הדירה התקבלה ולא נרכשה, וכמו כן הצדדים לא התגוררו בדירה זו.
לאור האמור ברור ופשוט שהן בהתאם לחוק יחסי ממון והן בהתאם לסעיף 25 להסכם הממון, אין לאישה כל חלק בדירה הנ"ל, ותביעת האישה נדחית.
יחד עם זאת אנו סבורים כי עם גירושי הצדדים, על האישה לפנות את המשרד לאלתר.