על האמור אוסיף, כי פסיקת בתי המשפט פירשה את הסיפא של הוראת סעיף 60 לפקודה, כמעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שהחליטה לפתוח בהליכים, וזאת מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע לרשות מוסמכת והמשך נקיטת הליכים ע"י אותה רשות מנתקת את הקשר הסיבתי בין מקור המידע לבין הרשות, שעליה מוטלת החובה לבדוק את אמינות המידע, באופן שהביא לדחיית עילת הנגישה (ראו והשוו: רמ"ש (חי') 22340-03-15 המבקשת נ' המשיב (16.6.15)).
על מנת להוכיח עוולת הנגישה, יש להוכיח כי הפעולות האמורות נעשו בזדון ובמטרה להזיק, והתובע לא עמד בנטל זה. אף שכב' השופטת ע' גולומב דחתה את הבקשה, הקביעה שלה כי עליית התובע עם רכבו על סימון החניה מהוה משום עשיית דין עצמית, שהביאה לאי חיוב הנתבעת בתשלום הוצאות ההליך חרף דחייתו, מלמדת כי התלונה במישטרה והבקשה למניעת הטרדה מאיימת, שעניינן בארוע הפגיעה בסימון החניה, לא נעשו בזדון ומתוך מטרה להרע לתובע.
אלא, שהדברים לא ייעשו בנקל משום ש"נידרשת הוכחת קיומה של היתנהגות שאינה בתום לב, היתנהגות שיש עימה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליך משפטי" (על כך עמדתי גם בפסיקה קודמת שיצאה תחת ידי ובגדרה דחיתי את התביעה בתיק תא"מ (שלום עפולה) 33538-01-13 מנחם נ' בוכריס (27.10.14); ע"א 53683-11-14 במסגרתו נמחק העירעור שהוגש).
קיומה של חובה זו יוצר יחסים מיוחדים בין בעלי הדין, שבמסגרתם תוטל אחריות נזיקית על מבקש הסעד הזמני, שמחמת התרשלות או במזיד, איננו מגלה לבית המשפט את כל העובדות הנכונות וזוכה לסעד לא לו, תוך הסבת נזקים או הפסדים ליריבו (שם כאמור דובר בסעדים זמניים מסוג עיקול במעמד צד אחד).
...
לפי שאכנס לעובי הקורה אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי גרסת התובע בדבר סימון הרובריקה של איסור הנשיאה והחזקת הנשק בטופס הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, מהווה שינוי חזית לו היא מתנגדת (סע' 7 לסיכומים), משום שטענה זו נטענה מפורשות בכתב התביעה (סע' 27(ג)) והוכחשה ע"י הנתבעת בסעיף 23 לכתב ההגנה.
דא עקא, התובע נמנע מלהציג תלושי השכר שהונפקו לו בתקופה בה נשללה ממנו נשיאת הנשק, קרי בחודשים ינואר ופברואר 2019, ומשכך אין לפניי נתונים מלאים בדבר הפסד השכר שנגרם לתובע במהלך תקופה זו, והאם הוא מימש זכויות אחרות שעומדות לו בתקופת היעדרותו, כגון ניצול ימי חופשה וכיוצ"ב.
לאור כל האמור לעיל, רואה אני לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת הפקדת הנשק על דרך האומדנה בסך של 4,000 ₪.
אשר לנזק לא ממוני - עוגמת נפש, לאחר ששקלתי את מלוא טיעוני הצדדים, ולאחר שנתתי את דעתי למניעת יצירתו של "אפקט מצנן" של תלונות מוצדקות והאינטרס הציבורי בלאפשר את הגשתן, לעומת האינטרס הציבורי במניעת הגשת הליכי הטרדה מאיימת בלתי מוצדקות, מבלי שהמתלונן מאמין בצדקת התלונה, ככל שהיא נוגעת להטלת המגבלה שבמדרג הגבוה של איסור לשאת נשק למי שהדבר דרוש לו לצרכי פרנסתו, כל זאת בהסתמך על אווירת "חשש" כללית שאין לה אדנים עובדתיים, כפי שארע במקרה שלפנינו, ולאחר שנתתי את דעתי להשתלשלות הסכסוך בין הצדדים דכאן מאז פסק דינו של כב' השופט זגורי ואילך, נחה דעתי כי נסיבות המקרה מצדיקות פיצוי התובע בגין נזק לא ממוני בסך גלובלי של 17,000 ₪, וזאת בשל עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו עקב האיסור לשאת נשק המשמש אותו לצרכי פרנסתו, ומשנמצא כי בקשת הנתבעת למניעת הטרדה מאיימת נעדרת הלימה בין המגבלה של איסור לשאת נשק ברישיון לבין חומרת ההטרדה המאיימת שנטען כי נקטה כלפיה התובע, וכן חוסר המידתיות באיסור האמור שביקשה הנתבעת להטיל במעמד צד אחד, תוך הסתרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים, ובעיקר צו מניעת הטרדה מאיימת שניתן נגדה לבקשת התובע, מעיניו של בית המשפט, הן בבקשה והן בדיון במעמד צד אחד.
סוף דבר
לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת חלקית.
