נפקותה של שאלה זו בעניינינו נוגעת למועד תחילת מירוץ ההתיישנות להגשת התביעה לפצוי, וליתר דיוק: האם מירוץ ההתיישנות להגשת תביעת פיצויים בגין פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית מקפיאה יחל עם כניסתה לתוקף של התכנית המקפיאה, או, במקום שבו ההקפאה הופשרה והאיסור על השמוש מקרקעין בוטל בתכנית מאוחרת, עם כניסתה לתוקף של התכנית שהפשירה את ההקפאה (להלן - תכנית המשחררת).
הינה כי כן, משהציגה המערערת במהלך תקופת ההתיישנות את העמדה כי המועד המתאים להגשת תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה בגין ניזקי ההקפאה הוא לאחר אישור התכנית המשחררת, אין לקבל את הטענה המועלית על ידה כיום כי המועד הנכון להגשת התביעה היה במהלך תקופת ההתיישנות, שהחלה לאחר כניסתה לתוקף של התכנית המקפיאה, ומשהוגשה התביעה רק לאחר כניסתה לתוקף של התכנית המשחררת יש לדחותה בשל חלוף הזמן הקבוע בחוק להגשתה.
...
]השופט י' עדיאל:
עניינה של בקשת רשות ערעור זו, שבה החלטנו לדון כבערעור, הינו במועד התגבשותה של הזכות לפיצויים על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה או החוק), בגין פגיעה במקרקעין עקב תכנית אשר אוסרת באופן זמני, על שימוש במקרקעין (להלן - תכנית מקפיאה).
אולם, במקרה דנן נבעו נזקי ההקפאה ישירות מהוראות התכנית המקפיאה ולכן מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי אין כל מניעה לתבוע פיצוי בגין נזקים אלה מכוח סעיף 197 לחוק.
אף טענה זו דינה להידחות.
סיכום
מצאנו, אפוא, כי במשקלם המצטבר של הזיקה ההדוקה הקיימת בין התכנית המקפיאה לתכנית המשחררת, שהיו שתיהן חלק ממהלך תכנוני אחד שלם, ושל התנהלות המערערת ביחסיה עם המשיבים, באופן שהמערערת יצרה מצג לפיו המועד הנכון להגשת תביעת הפיצויים בגין נזקי התכנית המקפיאה הוא לאחר כניסתה לתוקף של התכנית המשחררת, יש כדי להביא לדחיית טענת ההתיישנות שהעלתה המערערת.
