מקרים לערעור על הסכם פשרה מבלי להגיש תביעה חדשה

עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי הנתבע 1 הפר את ההסכם המתוקן הפרה יסודית בקובעו: "במקרה שלפנינו נחתם ההסכם המתוקן לאחר שהקרקע כבר נימסרה לאחרים, ונדמה שהתועלת היחידה שיכולה הייתה לצמוח בשלב זה לאדם במצבו של התובע מחתימת ההסכם, בנוסחו האמור, היא הסדרת זכותו לקבלת מחצית הרווחים ממכירת הדירות וחיובו של הקבלן [הנתבע 1] להעביר לו מחצית מהרווחים. משכך, המנעות נמשכת לשלם לתובע את חלקו ברווחים היא מקרה ברור של הפרה יסודית" (פסקה 41 לפסק הדין).

בהנתן האמור, ונוכח הקביעה כי מרוץ ההתיישנות נעצר ממועד הגשת התביעה בהליך הראשון (מרץ 2005) ועד למועד מחיקת התביעה הכספית הקודמת מחוסר מעש (ינואר 2012), תקופה של כשבע שנים במהלכה גם נדון העירעור על פסק הדין בהליך הראשון, תקופת ההתיישנות לא חלפה במועד הגשת התביעה דנן (גם לו הייתי מקבלת את טענת הנתבע 1 כי העילה הגבשה בשנת 2002; גם אם ייקבע כי זו התגבשה בשנת 2003; ובודאי בהיתחשב במסקנתי כי העילה התגבשה בשנת 2004).

הקביעות המרכזיות לענייננו המבססות את עילת התביעה, כפי שפורטו לעיל, הן כדלקמן: (א) היתקשרות הנתבע 1 עם צדדים שלישיים ביחס לכל שש עשרה הדירות ומסירת החזקה בהן לא עלתה בקנה אחד עם הוראות ההסכם המקורי; (ב) ככל שההסכם המקורי הופר על ידי הנתבע 1 הפרה זו נמחלה לו על ידי התובע בהסכם המתוקן, בו נקבע הסדר חדש; (ג) הנתבע 1 הפר את ההסכם המתוקן הפרה יסודית בהמנעותו הנמשכת מלשלם לתובע את חלקו ברווחים; (ד) שתיים-עשרה המחאות מההמחאות אשר מסר הנתבע 1 לתובע בהתאם להסכם הפשרה לא כובדו; (ה) חתימת הסכם הפשרה אינה משום מחילה על הפרת ההסכם המתוקן, שכן התובע ויתר על טענותיו בתנאי שישולם לו סכום ההמחאות, ומשההמחאות לא כובדו התנאי לא היתקיים.

אולם התובע לא נישאל מתי שולם לו סכום זה, האם לפני החתימה על הסכם הפשרה או לאחר מכן, וגם הנתבע 1 אשר היתייחס לכך בעדותו (עמוד 131 שורות 26-29 לפרוטוקול) לא שפך אור על מועד התשלום, על אופן התשלום וכיוצ"ב. יצוין כי כל המידע בעיניין זה מצוי בידי הנתבע 1 עצמו, וכן נטל ההוכחה משמדובר בטענה המשרתת את גירסתו, אך הוא לא היתייחס לכך בתצהירו ולא הגיש ראיות המלמדות על מועד, אופן ותכלית התשלום, והדבר אומר דרשני.

...

משכך סבורה אני כי מקרה זה נמנה עם המקרים בהם ראוי לעשות שימוש בסמכות לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו נזק מממון, ולאחר איזון בין כל השיקולים הצריכים לעניין זה, אני מורה על פיצוי בסך של 150,000 ש"ח (לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ראו שלו ואדר, 299-312).

סיכומם של דברים מכל הטעמים המפורטים לעיל התביעה כנגד הנתבע 1 מתקבלת כדלקמן: הנתבע 1 מחוייב בתשלום סך של 973,068 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממאי 2004 ועד למועד פסק הדין.

מהטעמים שפורטו לעיל התביעה כנגד הנתבעים 2-12 נדחית.

משלא הגיע הרכב, הוגשה תביעה לבית המשפט נגד המשיבים ב-ת.א. (שלום ת"א) 56420-01-17, ובעקבותיה נכרת הסכם פשרה על פיו כנגד תשלום יתרת התמורה על פי הסכם ההיתקשרות בסך 100,332 ₪ (התשלום השלישי על פי הסכם ההיתקשרות) – יימסר הרכב לידי המערער (להלן: "התביעה הראשונה").

סעיף 9ד בהסכם הפשרה קובע, כי ההסדר ממצה את טענות ותביעות הצדדים זה כנגד זה ומיושבות הדדית, ועל כך סומכים המשיבים את טענתם זו. אלא שכאשר חתם המערער על הסכם הפשרה לא הייתה למערער כל ידיעה מראש ולא צריך היה לדעת על ההפרה הצפויה של המשיבה 1 את הסכם ההיתקשרות אשר טרם באה לעולם באותה עת מאחר שהחיוב בתוספת המס נידרש קרוב לשלוש שנים לאחר כריתתו וביצועו של הסכם הפשרה.

לדידו של המערער כיום אין מקום לאבחנה באם מדובר בחבות חוזית או לאו, כיוון שבעת הזו הפסיקה מצביעה על מגמה שגורסת כי אם האורגן של חברה נהג בחוסר תום לב גם לפני כריתת החוזה וגם במהלך קיום החוזה אין סיבה להפלות את התובע הניזוק רק משום שמדובר בעילה חוזית, וניתן להחיל על המקרה את הוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 וכן את הוראות סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

...

אף אני סבורה, כי יש לדחות את טענות המשיבים לפיה חל השתק עילה בעקבות הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים כמו גם לגבי הטענות ביחס להגבלת החיוב כפי שזה נקבע בסעיף 10 להסכם, כאמור החיוב הנוסף במס שהוטל על המערער התגלה לאחר החתימה על הסכם הפשרה ולא היה ביכולתו של המערער לצפות אותו.

הערעור מתקבל, לאמור המסך לא הורם אך חיובו של המשיב 2 ביחד ולחוד עם המשיבה 1 נובע מחובת הזהירות כלפי צדדים שלישיים המוטלות עליו כמי שפעל בשם החברה והתקשר בשמה עם אותם צדדים, ועוול כלפיהם באופן אישי.

חיובים אלה, מקורם הן מכוח פקודת הנזיקין והן על פי חוק החוזים, והפרתם מצדיקה את יחוס חובותיה של החברה גם למשיב 2, לפיכך החלטתי לחייב את המשיב 2 לשלם למערער 42,438 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ביחד ולחוד עם המשיבה 1.

בסיכומיה הטעימה הנתבעת כי לא יכול להיות חולק כי במסגרת הסכם הפשרה נקבע במפורש כי ההסדר הקבוע בו מביא לסיום מלוא המחלוקות גם בעיניין התביעה השנייה וגם בעיניין העירעור לארצי, כאשר לא יכול להיות חולק כי התובעת הייתה מיוצגת בתביעה השנייה וחתמה על הסכם הפשרה במשרדה של באת כוחה זאת ועוד, לשון הסכם הפשרה היא ברורה והצדדים אף פעלו לפי ההסכם, והתובעת לא העלתה כל טענה או הגישה ערעור על פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה.

אלא שבעניינינו, התובעת לא טענה באופן מפורש לפגם כלשהוא שנפל בחתימתה על הסכם הפשרה ולא הגישה תביעה כאמור לביטולו, אלא אך חזרה על טענותיה בתביעה חדשה שהגישה, משל הסכם הפשרה לא בא אל העולם.

בעיניין תב"ע (ארצי) 6-8/נא חיים אשכנזי נ' "מבטחים" מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ, פ''ד כג(1) 440, קבע בית הדין הארצי כי בית הדין לא יתערב בקביעות הועדה אלא במקרים יוצאים מן הכלל בהם טעות הועדה "גלויה על פני החלטתה" או שהדרך בה פעלה והגיעה להחלטתה הייתה פגומה או מוטעית.

...

נוכח האמור, המסקנה היא כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה וכי קביעתה הייתה סבירה ומנומקת באופן שאיפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה ולמצער אין המדובר בפגם משפטי "הגלוי" על פני ההחלטה.

בהתאם, דין התביעה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית, כאמור לעיל.

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט **** הורוביץ) בת"א 15547-11-21 מיום 29.11.22, לפיה נדחתה בקשת המבקשת, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבקשת") לדחיית התביעה שהוגשה כנגדה על הסף מחמת התיישנותה.

ביום 7.11.21 הוגשה מחדש תביעת המל"ל. המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מהנימוקים הבאים: בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), התביעה היתיישנה בחלוף שבע שנים מיום התאונה, היינו ביום 28.5.12, כשבע שנים קודם להגשת התביעה על ידי המשיב; בעניינינו לא חל תיקון 168 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") אשר ניכנס לתוקף ביום 1.1.16, שכן הסכם הפשרה שמכוחו חל הנכוי קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.11.15; ככל שייקבע כי תיקון 168 חל על התביעה, הרי שעדיין דין התביעה להדחות, זאת מאחר שכתב התביעה הוגש ביום 7.11.21, דהיינו בחלוף למעלה מ- 15 שנים ממועד התאונה ואין תחולה בנסיבות המקרה להוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות.

דהיינו, תיקון 146 אינו רלוואנטי בעניינינו שכן במועד החתימה על הסכם הפשרה וכניסתו לתוקף, תביעת השיפוי של המל"ל לפי הדין שחל באותו מועד, כבר היתיישנה, ותיקון מספר 146 לא הביא להקמתה לתחייה של עילת תביעה שכבר היתיישנה קודם לכן.

במסגרת תיקון זה תוקן בין היתר סעיף קטן (3) לסעיף 328(א1), וכך כתוב בו כיום: "על אף האמור בכל דין, תקופת ההתיישנות של תביעת המוסד לפי סעיף קטן (א) נגד המבטח או צד שלישי שהוא מבוטח שלו תחל ביום קבלת הדיווח או ביום שבו נודע למוסד על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי, לפי המוקדם, ובילבד שלא תוגש תביעה כאמור אם חלפו 15 שנים מיום המקרה שחייב את המוסד לשלם את הגימלה;". בסעיף 41 לחוק ההסדרים 2015 בתוך סימן ה', שכותרתו "סימן ה' – תחולה" נכתב: "סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, כנוסחו בסימן זה, יחול על ניכוי שנעשה ביום כ' בטבת התשע"ו (1 בינואר 2016) ואילך, או על פסק דין או הסכם שמכוחם רשאי המבטח או צד שלישי שהוא מבוטח שלו לבצע ניכוי, שניתן או נכרת לפי העניין, ביום האמור ואילך, והכול לפי המוקדם." (להלן: סעיף התחולה בתיקון 168).

...

ביום 7.11.21 הוגשה מחדש תביעת המל"ל. המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מהנימוקים הבאים: בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), התביעה התיישנה בחלוף שבע שנים מיום התאונה, היינו ביום 28.5.12, כשבע שנים קודם להגשת התביעה על ידי המשיב; בענייננו לא חל תיקון 168 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") אשר נכנס לתוקף ביום 1.1.16, שכן הסכם הפשרה שמכוחו חל הניכוי קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.11.15; ככל שייקבע כי תיקון 168 חל על התביעה, הרי שעדיין דין התביעה להידחות, זאת מאחר שכתב התביעה הוגש ביום 7.11.21, דהיינו בחלוף למעלה מ- 15 שנים ממועד התאונה ואין תחולה בנסיבות המקרה להוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות.

בהמשך החלטתו התייחס בית משפט קמא גם לתחולתם של תיקונים 168 ו- 146 לחוק הביטוח הלאומי וקבע: "טוענת הנתבעת כי תיקון 168 לחוק הביטוח הלאומי לא חל במקרה דנא משום שהוא נכנס לתוקף ביום 1.1.16 ולאחר הסכם הפשרה מיום 12.11.15. אינני מקבל טענה זו. זאת משום שלתיקון יש תחולה רטרוספקטיבית ועל כן התיקון חל גם בענייננו. ראו: ע"א 22963-10-18 חברת נמל אשדוד בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן (21.1.20).

מסקנה זו מתיישבת כאמור עם תכלית החקיקה לא מצאתי בה פגם.

למעלה מן הצורך, קבע בית משפט קמא כי גם אם תיקון 168 אינו חל בענייננו, הרי שלכל הפחות תיקון 146 כן חל. גם במסקנה זו איני מוצאת כי נפל פגם.

סוף דבר לאור כל דבריי שלעיל מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

ביום 1.6.21 ניתנה החלטה בה נקבע: "לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות יובהר כי בית הדין אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות או פסקי דין של עצמו. עם זאת, ככל שהנתבע מבקש לבטל את הסכם הפשרה, עליו להגיש תביעה חדשה בנידון". כמו כן, לאחר מכן הגיש התובע בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל בנוגע לפסק הדין שנתן תוקף של הסכם פשרה לתיק בית הדין.

כמו כן טוען התובע כי השלמת פיצויים פיטורים עומדת ע"ס 4236 ₪ ובכל מקרה לטענת התובע הנתבע התפטר ואינו זכאי להשלמה זו. טענות הנתבע במהלך הדיון הוסברו לתובע הרכיבים והחישובים שהיו בבסיס הסכם הפשרה בתיק הנוסף.

חמישית, עיון בתיק הנוסף מעלה כי היו בו מחלוקות רבות הן בנוגע לנסיבות סיום העסקה, הקף משרה, פיצוי בגין אי עריכת תלושי שכר, פיצוי בגין אי שימוע קזוז הודעה מוקדמת, דמי מחלה ונזקים שנתבעו בתביעה שכנגד ובמסגרת הסכם הפשרה לא הוכרעו הדברים, אלא הצדדים קנו סיכון מחושב נוכח המחלוקות הרבות בתיק.

...

ביום 5.12.21 ניתנה החלטה על ידי רשמת בית הדין הארצי, אפרת קוקה לפיה: "עיון בטענותיו של המבקש (מר גיא סלע) מעלה כי מבוקשת הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 14.2.21, אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים. פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן במעמד הצדדים ביום 14.2.21. משכך חל המועד האחרון להגשת הערעור מטעם המבקש ביום 16.3.21. הבקשה להארכת מועד בצירוף הודעת הערער הוגשה רק ביום 4.10.2021 באיחור קיצוני של למעלה משישה חודשים וחצי. 2. זאת ועוד, המבקש עותר לביטול פסק הדין על יסוד טענתו לטעות בהסכמתו להסכם הפשרה. הלכה פסוקה היא כי המסגרת הדיונית הנכונה להעלאת טענה בדבר פגם בהסכם המצדיק את ביטול הסכם הפשרה, היא תביעה עצמאית לביטול הסכם פשרה, אשר תתבסס על העילות הקבועות בדין לביטול חוזה. ... לאור האמור, ממליץ בית הדין למבקש שלא לעמוד על הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור ולבקש את מחיקתה...". ביום 25.12.21 הודיע התובע כי הוא מבקש למחוק את בקשתו להארכת מועד הערעור.

אשר על כן לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי יש לבטל את הסכם הפשרה.

לאחר ששמענו את כלל העדים ועיינו בחומר הראיות שוכנענו כי הוכח כי כוונת הצדדים היתה לערוך הסכם פשרה, וזה אכן נכרת לאחר שיג ושיח ולאחר שהתובע יכול היה להתייעץ עובר לחתימתו, וכי שוכנענו כי התובע אף התייעץ עובר לחתימתו על הסכם הפשרה גם עם רואה החשבון שלו וגם עם אביו שהיה מחוץ לאולם, וכי לא הורם הנטל על ידי התובע להוכיח כי התקיימו העילות המצדיקות ביטול הסכם הפשרה.

משכך התביעה נדחית.