בנוסף מצביעות המבקשות על נטיית המחוקק לשחרר מושכרים מהגנת החוק על ידי הרחבת מספר וסוגי בתי העסק אשר מוצאים ממגבלת תיקרת דמי השכירות המקסימליים.
"ראשיתה של הדיירות המוגנת בארץ היתה, עד כמה שידיעתי מגעת, בפקודת בעלי הבתים והדיירים (הוצאה מדירה והגבלת שכר הדירה), 1934, שהוחקה לפי מתכונת התחיקה האנגלית שבמלחמת העולם הראשונה ואחריה. הרקע לחקיקת הפקודה הזאת, כמו לתחיקה האנגלית, היתה כידוע, במחסור בדירות ובבתי-עסק, שכבר נתנה בשנות השלושים את אותותיה בארץ בעקבות העלייה ממרכז ארופה. המחוקק המנדטורי התערב כדי להגן על שוכרי דירות וחנויות בשוק גואה, כדי שלא יהיו נתונים לחסדי בעל הבית, שיוכל לבוא בדרישות מוגזמות להעלאת דמי השכירות כתנאי להסכמתו להארכת חוזה שכירות, שתקופתו תמה. תחילה היתה הפקודה בבחינת חוק מסגרת, שאיפשר את החלתה על אזורים מוגדרים בארץ. לאחר מכן, בשנת 1940, באו במקום הפקודה הקודמת פקודת הגבלת שכר דירה (דירות), 1940, וביחס לבתי-עסק פקודת ההגבלות על שכר דירה (בתי עסק), 1941 בפקודות אלה ניתנה לדייר הגנה מוחלטת, כל עוד הוא מילא אחרי תנאי השכירות, בנתון לעילות, שהוגדרו כעילות לפינוי, ועל הגנה זו לא יכול היה להתנות אף תמורת תשלום דמי מפתח על-ידי בעל הבית. הדבר בא לידי ביטוי בסעיף 7 של הפקודה משנת 1940, אשר אסר על מתן תשלום כלשהוא לבעל הבית בנוסף על דמי השכירות הקבועים, וכן בסעיף המקביל, הוא סעיף 5, בפקודה משנת 1941.
..ב
אכן, המציאות הכלכלית היתה חזקה מן החוק, המצוי אותה שעה, כי התברר, שהחוק המצוי מכביד יתר על המידה על דייר, המבקש לפנות את המושכר שלו ולעקור לדירה או לבית-עסק אחר ולממן קבלת מושכר חדש, לפחות מימון חלקי, בדמי המפתח, שיכול היה לקבל עבור המושכר, שהוא מחזיק בו. האיסור על קבלת דמי מפתח החטיא אפוא את המטרה של הקלה על המחסור בדירות ובבתי-עסק.
...
הכרעה
לאחר שעיינתי היטב בחומר שבפני, ונתתי דעתי לעדויות הצדדים ולסיכומי באי כוחם, הריני קובעת כי דין הבקשה להידחות.
סוף דבר
המבקשות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח כי המשיבה לא שילמה דמי מפתח.
מכלול הנסיבות מתיישב יותר עם המסקנה כי שולמו דמי מפתח בעד המושכר, וכך הריני קובעת.
על כן, הבקשה נדחית.
