מצג שווא כלפי רשויות המס

בסיכום טענותיו נטען על ידי ב"כ התובעת כי: מחומר הראיות הנוסף עולה כי ההורים ידעו על מעשיו של איציק, ואפשר שהם ניסו לעזור לבנם להיתפרנס ולהצליח בחייו, אולם עזרה זו הביאה להפסדים כספיים גדולים של התובעת; רינה ואלברטו היו מודעים היטב למצבו של בנם, לחובות אליהם נקלע, וההליכים שננקטו נגדו אשר מונעים ממנו לנהל עסק ולפתוח חשבון בבנק על שמו, ואיפשרו לו לפתוח ולנהל עסק וחשבון בנק על שמה של רינה; הם עשו זאת למרות שהם ידעו מראש שאיציק הוא זה שינהל את העסק; אילו רינה לא היתה מאפשרת את פתיחת החשבון ומשיכת שיקים על ידי איציק, ולא היתה מאפשרת לו לפעול תחת שמה, הרי שאיציק לא היה מסוגל לבצע התרמית אותה ביצע והנזק הגדול היה נחסך מהתובעת; אפשר שפעולותיהם של רינה ואלברטו לא נעשו כדי לרמות או כחלק מתרגיל עוקץ כלשהוא, אלא נעשו כסיוע לבנם לנהל עסק מתוך רצון אמיתי של הורים לסייע לבנם; ואולם, רצון זה גרם להם ליצור מצגי שוא כלפי רשויות המס וצדדי ג', לרבות התובעת.

...

דיון והכרעה סבורני כי התמונה שעולה מחומר הראיות הנוסף שהוגש בתיק, אינה שונה במידה רבה מהתמונה שהיתה מונחת בפניי בעת מתן פסק הדין הראשון; שכן, עולה כי איציק עשה שימוש בשמה של אמו, רינה; פתח עסק תחת שמה, ככל הנראה עקב הסתבכות קודמת שלו ועל מנת ליהנות מפטור ממס בשל נכותה של אמו; דומה כי אין חולק שהעסק נוהל ודווח על ידי איציק, ללא כל מעורבות אקטיבית או מעשית מצד רינה או אלברטו; הדבר עולה מעדותו של רו"ח ניסיניאן, אשר הפסיק את הטיפול בתיק כעבור 3 חודשים מפתיחתו, לאחר שנוכח לדעת כי רינה אינה מעורבת כלל בניהול העסק.

אשר לטענה של התובעת לעניין תרומתם של רינה ואלברטו ביצירת מצג שווא כלפיה: סבורני כי גם טענה זו דינה להידחות; שכן, כפי שצוין בפסה"ד הראשון, מנהל התובעת העיד בצורה מפורשת כי הוא לא פנה לבעל השיקים, רינה, משום שכל ההסתמכות שלו היתה על יעקב בן דוד, ועל המותג "בן נאים" המזוהה עם איציק; התובעת לא הסתמכה בכל שלב שהוא על רינה או על אלברטו; רינה ואלברטו לא פגמו ולא השפיעו כלל על הסתמכותה של התובעת על יעקב בן דוד ועל איציק.

לנוכח האמור, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים רינה ואלברטו הוצאות משפט כולל שכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ₪.

כך פעל על מנת להקל על קזוז חשבוניות פיקטיביות תוך יצירת מצג שוא כלפי רשויות המס לפיו מדובר בחשבוניות שהוצאו כדין.

...

ככל שבית המשפט מגיע למסקנה שלא אפשרי ליתן אמון בנאשם, אין טעם לעבור לעבור לשלב בדיקת החלופה.

ראו, מבין רבים, בש"פ 2587/17 מדינת ישראל נגד יוגב בן אבו (27/03/2017): "כפי שנפסק עוד מקדמת דנא, תנאי לחלופת מעצר, הנו האמון שרוחש בית-המשפט לנאשם כי יקיים את תנאי החלופה, שכן בלעדי אמון כזה אין בחלופת מעצר, לרבות מעצר בפיקוח אלקטרוני (הדגשה לא במקור – ג.א.), כדי לאיין את האינטרסים הציבוריים אותם נועד המעצר להבטיח, לפי הענין, לרבות המסוכנות הנשקפת מהנאשם, חשש להימלטות או לשיבוש הליכים". כן ראו בש"פ 5857/13 מדינת ישראל נגד אברהם אוסקר (03/03/2013) (להלן: ענין אוסקר): "נכון הוא, כי בית המשפט קמא התרשם באופן חיובי מן המפקחים, אולם בכך אין די. הקושי בחלופה מצוי לכאורה במשיב עצמו ולא באיכות המפקחים (ראו למשל: בש"פ 4329/11 מדינת ישראל נ' חג'ג' [פורסם בנבו] (16.6.2011)). למשיב מיוחסת מסכת של עבירות מתוכננות היטב ומתוחכמות, וקיים חשש שתנאי חלופת המעצר לא יוכלו לתת מענה מספק לחשש העולה מכך, ובעיקר לחשש מהימלטות מאימת הדין או שיבוש הליכי משפט". נוכח קביעות המסוכנות, בשילוב עם תסקירי המעצר, ועברם הפלילי של המשיבים, לא מצאתי כי ניתן ליתן אמון במשיבים, ולא מצאתי להיעתר לבקשותיהם להמצאת תסקיר נוסף, לבחינת חלופת מעצר נוספת, לבחינת אפשרות גמילה של המשיב 2 או לבחינת אפשרות מעצר בפיקוח אלקטרוני.

ראו ענין אוסקר לעיל: "בנוסף לכך, בנסיבות העניין גם חלוף הזמן איננו מטה את הכף לטובת שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. לא נעלם מעיני הקושי הכרוך בכך שהמשיב נמצא במעצר שכבר חרג במידת מה מתקופה של שנה. אולם, כפי שציין השופט עמית בהחלטתו, יש לזכור כי חלוף הזמן כשלעצמו איננו מאיין את משקלם של האינטרסים הציבוריים התומכים במעצר, כך שעל בית המשפט להוסיף ולשקול את כלל השיקולים הנוגעים לדבר (בש"פ 4576/13, [פורסם בנבו] בפסקה 7). בענייננו יש לזכור כי מדובר בתיק חריג בהיקפו מבחינת ריבוי העבירות והיקף החומר הראייתי, ועל כן לבחון את הימשכות ההליכים באספקלריה המתאימה (ראו למשל: בש"פ 4002/11 מדינת ישראל נ' זגורי [פורסם בנבו] (14.6.2011); בש"פ 8139/12 מדינת ישראל נ' שירזי, [פורסם בנבו] פסקה 13 (19.11.2012)). למותר לציין, כי גם שיקול זה יוכל להוסיף ולהיבחן בעתיד". נוכח המפורט לעיל, אני מורה על מעצרם של המשיבים 1 ו- 2 עד לתום ההליכים.

אין בידי לקבל טענה זו. אכן, המערער שלפני לא פנה לרשויות המס באופן קונקריטי והציג מצג שוא בדבר היותו בעל מניות בחברה, ולא דרש איזו הטבת מס בשל היותו בעל מניות כאמור, אך עדיין הוא הציג כלפי כולי עלמא, ולפיכך אף כלפי רשויות המס, מצג לפיו הוא בעל המניות היחיד בחברה.

...

עם כל זאת, בקביעת תוצאות המס נראה לי שראוי להביא בחשבון נסיבות אלה: ראשית, כי בדוחות החברה לשנים 2008 ו-2009 (מש/2), לא רשומה משיכת בעלים, או רשומה בסכום זניח.

רביעית, אמנם המערער מתנער מכספי המשיכה ולפיכך, כאמור, דומה שמצהיר בכך שאין, ולא הייתה לו, כל כוונה להחזירם לחברה, אך בכל זאת – בסופו של יום אני קובע כי יש לייחס את כספי המשיכה למערער, על כל המשתמע מכך.

סוף דבר אני קובע כדלקמן: המשיכה עד לגובה יתרת העודפים – מהווה הכנסה לפי סעיף 2(4) לפקודה בשנת המס שבערעור.

לגישתה, הסכם הבוררות לא יכול להיות בתוקף וזאת משום שקיבלת הפטור ממס הייתה תנאי מתלה להסכם המייסדים; ומשום שהליך הפרה-רולינג הוא פסול מאחר והוצגו בו מצגי שוא כלפי רשות המס.

...

המסקנה אפוא היא כי לא כל המחלוקות הם בבחינת ״סכסוך שהוסכם למוסרו לבוררות״ (ע״א (מחוזי ת״א) 502/80 רמיר – חברה קבלנית בע"מ נ' עירית פתח תקוה, פ"מ תשמ"א(2) 116 (1980) ; בש"א (מחוזי ת"א) 13693/08 המכון הגימולוגי הישראלי לאבני חן ויהלומים בע"מ נ' גי מרגל (28.10.2008)).

אוטולונגי מתייחסת למצב של פיצול בהינתן "עילות תביעה מרובות ותביעות שונות בין אותם בעלי-דין" ומציינת לגבי מצב זה דברים אלו: "אם הסכסוך מורכב ממספר עניינים שאינם ניתנם להפרדה, ואשר רק אחדים מהם כלולים בהסכם הבוררות, לא ייטה ביה"מש לעכב את הדיון. הדעה הכוללת היא שהמדיניות השיפוטית הרצויה, היא 'לשאוף לריכוז כל התביעות הנובעות מעילה אחת להמלך דיוני אחד, ולמנוע ריבוי התדיינויות סביב אותה עילה'..." (שם, עמ' 312) המסקנה אפוא שאני מחליט לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים.

לאחר ששקלתי בעניין, אני קובע כי שאלת ההוצאות תידון בסוף ההליך ובזיקה לתוצאותיו.

לפיכך, חוזים אלו היו חוזים למראית עין ונגועים באי חוקיות משולשת: יצירת מצג שוא כלפי רשויות המס; עקיפת הוראותיו של החוק להבטחת השקעות של רוכשי דירות; ויצירת מצג שוא כלפי הבנק שנתן הלוואה למימוש הרכישה.

...

סוף דבר: סוף דבר, בתחרות בין התובע לנתבעת 3, אני קובעת כי ידו של התובע על העליונה.

לפיכך, אני קובעת כי בכפוף לדיווח כדין אודות כתב ההתחייבות וההמחאה הבלתי חוזרת, ותשלום כל המיסים הנדרשים, וכן בכפוף לסילוק המשכנתה לטובת הבנק, יהא התובע רשאי להירשם כבעלים של הדירה נשוא התובענה.

חרף קבלת התביעה, אני מחייבת את התובע לשלם לכל אחת מן הנתבעות 3-2 שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ כולל מע"מ, הן משום שפסק הדין הושתת בסופו של דבר על טיעון משפטי שלא נטען על ידי התובע, ובעיקר משום שהתאונה המשפטית נשוא התדיינות זו, לא הייתה באה לעולם אלמלא ביקש התובע להונות את הבנק.