מצג כוזב של העירייה בקשר לשטח

זאת מאחר שפסק הדין ניתן עקב מצג כוזב של הערייה, אשר הטעיתה את בית המשפט העליון כשטענה כי התב"עות מלמדות ששטח המחלוקת מהוה דרך ציבורית.

כאמור, אין בעתירה כל בקשה לסעד ישיר לביטול הממצאים והקביעות של בית המשפט העליון, אלא הסבר כי הסעד המבוקש בעתירה אינו קשור לקביעותיו ולממצאיו של בית המשפט העליון בעע"מ 3643/18, וכי בית המשפט העליון לא קבע פוזיטיבית כל ממצא שמבוקש לידון ולהכריע בו בהליך דנא (למשל כי התב"עות קובעות כי שטח המחלוקת מהוה דרך ציבורית).

...

בהצגת טענה זו מבקשות העותרות סעד של ביטול פסק הדין של בית המשפט העליון עקב מרמה מצד העירייה, ועוד הוסבר כי הדרך שנקטו העותרות היא "מאחר ומדובר בעניין מנהלי מול רשות ומאחר וההליך התחיל בפתחו של בי"מ המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים" ולכן נראה נכון לפנות לבית משפט זה (עמ' 6 לפרוטוקול) גם על פי גישה זו דין העתירה להידחות עקב העדר סמכות עניינית.

מקריאת פסק הדין ניתן לראות בבירור כי בית המשפט קבע לגופו של עניין ממצא עובדתי על סמך התב"עות שבחן (ממצא שלפיו שטח המחלוקת המסומן בתב"עות כולל את המדרכה כחלק מהדרך), ועל סמך ממצא עובדתי זה הגיע למסקנה משפטית כי יש לראות את שטח המחלוקת ככזה שנועד לצרכי ציבור לצורך תקנה 3(א) לתקנות חישוב שטחים.

יש אפוא לדחות את העתירה עקב ההכרעה החלוטה של בית המשפט העליון בעע"מ 3643/18 הכרעה בין אותם צדדים להליך זה. ראיתי לציין כי בדיון אמרה המשיבה שממילא "העתירה לא יכולה לעמוד... נת"ע כבר הפקיעה את השטח" (עמ' 5 לפרוטוקול) ואולם אין אמירה זו מהווה נדבך כלשהו בענייננו אלא רק לציין כי יתכן שהמצב העובדתי שונה בינתיים, אך, כאמור, אין לדברים אלה, ככל שהם נכונים, כל רלוונטיות למסקנתי בפסק דין זה. לפיכך אני מורה על סילוק העתירה, וזאת מן הטעמים של העדר סמכות עניינית סופיות הדיון ומעשה בית דין.

מאיר דגן אשר שימש בתפקיד ראש המוסד כתב כי "אולמרט קיבל החלטות מאוד אמיצות במהלך כהונתו כראש ממשלת ישראל ולקח עליהן אחריות מלאה. ההחלטות האמיצות שאולמרט קיבל כראש ממשלה תרמו (ותורמות גם היום) תרומה אדירה לבטחונה של מדינת ישראל". עוד ציין את גישתו העניינית והאובייקטיבית של אולמרט בקבלת החלטות, יכולתו ליצור קשר עם אנשי שטח מצד אחד ועם ראשי מדינות מצד שני.

נסיבה נוספת הנה משך הזמן של החזקת הקופה והשמוש בה, מספר שנים, והצגת מצגי שוא כוזבים כלפי מבקר המדינה כשבנסיבה זו יש רכיב ברור של מירמה.

בת"פ (שלום נצרת) 1792/06 – מ"י נ' חיים ברביבאי –ראש ערייה שהורשע בלקיחת שוחד, מירמה והפרת אמונים, רישום כוזב ונדון למאסר על-תנאי וקנס.

...

ביום 30.3.2015 ניתנה הכרעת דין משלימה בה החלטנו להרשיע את הנאשם בפרקים א-ה לאישום השני, ("פרשת טלנסקי"), בעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ובעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 (סיפא) לחוק.

כמו כן הפנה הסנגור לע"פ (ת"א) 7354/09 – ד"ר סרוב נ' מ"י – רופא שהורשע בעבירה של לקיחת שוחד ונדון בסופו של דבר לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

לפיכך אנו גוזרים על הנאשם העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים.

רוטן טענה בכתב ההגנה שכנגד (ת"א 26805-06-10), בעקרי הדברים, כי לא צורפו מסמכים רלבאנטיים לתביעה שכנגד; פרויקט נתיבות- אין מחלוקת כי רולידר ורוטן התקשרו בהסכם גב אל גב לבצוע הפרויקט כאשר עמלתה של רולידר עמדה על 5.7% מכל סכום שיאושר וישולם על ידי עריית נתיבות; רוטן נטלה חלק פעיל בעריכת החשבונות, התעוד והקשר עם הערייה; החשבון הסופי הוכן בשיתוף פעולה עם רולידר; רולידר הציגה מצג כוזב לגבי הטיפול בדרישות רוטן מול הערייה; רולידר טרם חשפה את מלוא המסמכים; פרויקט מחנה רעים- בהמשך לפניית רולידר לרוטן לבצוע הפרויקט הוסכם בעל פה כדלקמן- א. רוטן תבצע את כל עבודות הפיתוח למעט הגינון; ב. עמלתה של רולידר תעמוד על 7% משווי המיכרז; ג. רולידר תישא במימון ביניים עבור ההוצאות של רוטן ותקזז את עלות ההוצאות מהכספים שיגיעו לרוטן; ד. המדידות יהיו באחריות רולידר; משרד הבטחון אישר את הצעתה במיכרז של רולידר בסך של 9,070,229 ₪; הפרויקט היה אמור להתבצע בתוך 4 חודשים; רוטן החלה לעבוד על הפרויקט ביום 2.5.2009 (טרם מועד תחילת העבודות ביום 4.5.2009) והורידה ציוד רב שנשכר על ידה; מינהלי הפרויקט מטעם רולידר, משה ורמוס ואחריו ניסים לוי, נעדרו רוב הזמן ורוטן ביצעה את הניהול השוטף; נראה שמשרד הבטחון הגדיל תחומים מסוימים כגון תמרורים ואספלט; ביום 11.5.2009 (בערך) נערכה פגישה של נציגי רולידר, מגנזי ורוטן.

בפגישה זו, ניר עפרוני, מנכ"ל רולידר, הציג את מגנזי כשותפה של רולידר בפרויקט, וזאת להפתעתו של נציג רוטן, שמעון חדד, ובקש להעמיד את עמלתה של רולידר על 10% ולהוציא מידיה של רוטן את עבודות האספלט, ריהוט גן, תמרורים וצביעת כבישים למרות שרווח הקבלני בהם הנו ניכר; רוטן הביעה היתנגדות אך לאחר שכל הציוד והפועלים היו בשטח היא המשיכה את העבודות תחת מחאה; רולידר גרמה לרוטן נזק בכך שלא העבירה כספים שקבלה ממשרד הבטחון לצורך כסוי הוצאותיה; רוטן חתמה על הסכם חרף מחאתה על שיעור העמלה מחוסר ברירה לאור מצוקה כלכלית שנקלעה אליה בשל מימון הוצאות העבודות באתר, והתנאי שהעמידה רולידר לתשלום מקדמת כספים כנגד חתימתה על ההסכם; ההסכם נחתם תחת לחץ כלכלי ורוטן עותרת לבטלו; רוטן ניהלה את הפרויקט ביד רמה ועמדה בקשר עם משרד הבטחון; רוטן דאגה ליישור והכנת השטח לקראת האספלט; רוטן מסרה את הפרויקט במועד; רולידר דחתה את דרישת רוטן לרווח הקבלני בגין האספלט, התמרורים, ריהוט גן, וצביעת כבישים, וטענה כי רוטן נותרה חייבת כספים בשים לב לתמורה שהתקבלה, ניכוי מימון העלויות, העמלה, והכספים ששולמו לה; רולידר היתנהלה כלפי רוטן בערמה ובחוסר תום לב וניסתה להתעשר על חשבונה; רולידר העבירה לרוטן סך של 2,600,000 ₪; בכוונת רוטן לידרוש את המידע שאינו מצוי ברשותה לגבי הפרויקט.

כל שנטען בתצהירו של שמעון חדד בעיניין זה הנו כי "מגיע תשלום בגין שימוש בחומר נברר במקום מצע "ג" על פי דרישת הערייה" ו-"בגין הדרישה להשתמש בחומר נברר שהנו יקר ממצע "ג"- 104,780 ₪". נראה שאין מחלוקת שעבודת הסלילה אכן בוצעה לשביעות רצונה של הערייה, אך לא הוצגו ראיות של ממש לגבי סוג המצע שנרכש, הכמות הרלבנטית, והתשלום ששולם עבורו.

...

עם זאת, סבורני שניתן לחייב את רוטן להשיב למגנזי את חלקה בכספים ששולמו ביתר מכוח החובה לנהוג בהגינות ובתום לב שהינה בבחינת עיקרון- על בשיטת משפטנו ותחולתה משתרעת גם על יחסים לבר- חוזיים.

התוצאה התוצאה הינה שהתביעות שהגישו רולידר ומגנזי מתקבלות, והתביעות שהגישה רוטן כנגד עיריית נתיבות ורולידר נדחות.

הודעת צד ג' שרולידר הגישה כנגד עיריית נתיבות נדחית.

מחלוקתם של הצדדים סובבת, בעקרו של דבר, את השאלות אם אכן יצרו הנתבעים 1 ו-2, באמצעות נציגיהם-שלוחיהם, היצג כוזב; אם היתקיים היסוד הנפשי של "כוונה", ככל שאכן היה מצג; ואם קיים קשר סיבתי בין ההיצג לבין הפעולות בהן נקטה הערייה.

נטען כי צ'רני הציע למכירה "עד 50% מהשטח הנותר... לאזורים, אמריקה-ישראל וחברות אחרות". פירסום הכתבות, שגם לשיטתו של רובל נועדו לעורר עניין במשקיעים פוטנציאליים (עדותו בעמודים 155-154 לפרוטוקול), מוביל, אם בכלל, למסקנה הפוכה מזו אליה חותרת התובעת, הטוענת שהנתבעים הסתירו ממנה בכזב את חתימתם על הסכם אופציה בעיניין המקרקעין.

מכאן שלא עלה בידי התובעת להוכיח שנציגי היזמים הציגו לפניה היצג כוזב בעיניין זה. אף לו היה מוכח קיומו של אי גילוי העולה כדי היצג כוזב, שלא הוכח, היה מקום לקבוע שהעירייה לא כרתה את ההסכם בשל היצג כוזב זה. זאת משום שההסכם נכרת מתוך ידיעה מלאה של הערייה בדבר האפשרות למכירה קרובה של הזכויות במקרקעין.

...

עניינה של התביעה בדרישה של התובעת שהנתבעים ישלמו לה סכום של כ-130,000,000 ₪.

לפיכך הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לחייב את התובעת במלוא ההוצאות של כל אחד מהנתבעים.

כמו כן אני מחייב את התובעת בשכ"ט עו"ד של כל אחת מקבוצות הנתבעים (הנתבעים 1 ו-2, הנתבעת 3 והנתבעת 4) בסכום כולל של 350,000 ₪ (ובסך הכל בסכום כולל של 1,050,000 ₪).

סוף דבר התביעה נדחית.

עוד טוענת התובעת, כי הערייה הציגה לפניה מצג כוזב שלפיו עליה לשלם כספים שאינה זכאית לגבות על פי דין; כי הנתבעת מעכבת כספים שלא כדין; וכי הפרה חובה חקוקה.

ב. טענות לגוף התביעה הנתבעת טוענת, כי חייבה את התובעת כדין בארנונה: התובעת נרשמה בספרי הערייה כמחזיקה בנכס בשטח של 1,000 מ"ר על פי דיווחים של בעל הנכס, של התובעת עצמה כשוכרת הנכס וכן על פי חוזה השכירות הקובע, כי שטח הנכס הוא 1,000 מ"ר; עד למועד הגשת ההשגה, לא פנתה התובעת לעירייה בקשר לחיובי הארנונה שהושתו עליה בגין הנכס; הערייה השיתה את חיובי הארנונה על התובעת כדין ומקום שהיה צורך בכך, היא תיקנה את החיובים החל מתחילת שנת המס שבה הוגשה ההשגה.

התובעת טענה, כי שטח הנכס שדווח היה אמור להדליק אצל הערייה נורה אדומה, בשל העובדה, כי מדובר בסכום עגול ומדויק של 1,000 מ"ר, וכי היה על הערייה לבדוק את תשריט הנכס שהעבירה לה. עוד הפניתה התובעת לעמ"נ (נצ') 1003/06 מגאמרט ציוד ספורט בע"מ נ' מנהל הארנונה של עריית נצרת עלית (28.6.2006) ("עניין מגאמרט"), שם נקבע, לטענתה, כי הסתמכות הערייה אך ורק על הודעת התובעת על פי הסכם השכירות מהוה רשלנות.

...

אולם, למעלה מן הצורך סבורני, כי ביחס לשנת 2012 ולחלק מהחודשים בשנת 2013 חלה התיישנות, שכן עילת התביעה להשבה היא לתקופה של 7 שנים מיום הגשת התביעה, היינו, 12.8.2020 (ראו בעניין זה: ע"א (מח' ת"א) 3765/04 עיריית תל אביב נ' ראובן (23.1.2008)).

סוף דבר לאור כל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.