זאת, שכן קיימת ראיה אחת בעלת משקל רב שיכול אף להכריע – הקלטה שהקליטו המערערים באמצעות הטלפון בעת מציאת הגופה, ובה נשמע מערער 1 אומר למערער 2 "יא חרא, אתה בונה את החלומות שלך על סתם דברים". קריאה זו מעידה, על פני הדברים, שמציאת הגופה גרמה למערער 2 "לחלום חלומות" של התעשרות, כפי שהצהיר, לנוכח הסברה כי מדובר בגופת המנוח.
לכן יש לנו לא רק סימולטאניות בין ההצעה לקיבול (בהתנהגות), אלא גם הודעה שאין טעם משפטי טוב שלא לראות בה הבהרה תקפה של המצב המשפטי לאשורו – ולו תוך קביעה שהחוזה השתכלל באופן סופי בעת מסירת ההודעה למשרד הביטחון.
המערערים, מצדם, טענו כי אפילו חצי שנה לאחר מציאת הגופה עדיין היו שלטי פירסום רישמיים תלויים בחוצות מקום מגוריהם, ובתמיכה לטענה זו הצביעו על תעוד שנכלל במסגרת ראיון טלויזיוני שנערך עימם.
ההגינות אינה מתבטאת רק ב"יסוד הנפשי" של הרשות ובאיסור לנהוג בשרירות, אלא גם בהערכת ההיתנהגות עצמה – האם הוגנת היא (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ''ד נב(1) 289, 318 (1998)).
...
בהעדר בסיס ראייתי לקביעה האמורה, אינני יכול להסכים לה.
מי הציע את הפרס – העמותה או המדינה
ביהמ"ש קמא קבע כי "העמותה היתה רק אמצעי בידי המדינה לקבל מידע בעניינם של הנעדרים, תוכן הצעת הפרס לכל אורך הדרך היה על דעתה ובהסכמה מלאה של הנתבעת ושלמעשה יש לראותה כהצעת פרס מטעם הנתבעת", שכן "מהמסמכים שהוצגו בדיון עולה כי באישור ראש הממשלה דאז אריאל שרון, הוקמה העמותה תוך הבהרה כי המימון לפעילותה כמו גם הפרס בסך עשרה מיליון דולר ישולם מתקציבו של משרד הבטחון. עמדה זו לא השתנתה לאורך כל הדרך ... העמותה שימשה אמצעי לפעילות ממשלתית מובהקת, איתור הנעדרים ... לסיכום פרק זה ניתן לקבוע כי העמותה פעלה בידיעה מלאה של הנתבעת. את מערכת היחסים ביניהן לענין הצעת הפרס ותשלומו לזוכה ניתן להגדיר כיחסי שליחות ... במילים אחרות פעולות העמותה מחייבות גם את הנתבעת כל עוד לא הוחלט על הפסקת יחסי השליחות" (פסקה 22 לפסק הדין).
המדינה לא תיכננה את פעילותה מול העמותה ולא התכוונה ליצור את אותו חיץ מלאכותי עליו התבסס השופט עמית בדחותו את ערעור המערערים, תוך עשיית הפרדה מלאכותית, שלטעמי אין לה מקום, בין העמותה למדינה, כשהוא מייחס את הישארותם של אותם שלטי חוצות המפרסמים את הפרס שלא הוסרו לאחר ההודעה הפומבית על הפסקת פעילות העמותה לעמותה ולא למדינה, "מי שיצר את המצג לגבי הפרס בכך שהותיר את המודעות תלויות היתה העמותה ולא המדינה ... העמותה גם התנהגה לאחר מכן בצורה גלויה המעידה על המשך באותה דרך ... בנסיבות אלו אני סבור כי לא הוטלה על המדינה חובה לפרסם הצהרה פומבית על פקיעת הצעת הפרס וקל וחומר שלא עמדה למדינה חובה לפרסם זאת בשלטי חוצות כדי להוביל לפקיעת ההצעה".
לסיכום דומה שחוסר ההפרדה בין העמותה לבין המדינה ומערכת הבטחון היה גלוי לעין כל, למן היועץ המשפטי לממשלה דאז ועד לנקודת מבטו של מנכ"ל העמותה דאז מר בן ראובן, שהסביר לבית המשפט במהלך עדותו מדוע לא הועברו כספי הפרס על ידי המדינה לעמותה "למה שיועבר? הוא [הפרס – ג'.ק] הוא ממדינת ישראל, העמותה היא עמותה של מדינת ישראל, לכן מדינת ישראל התחייבה לגורמים שבמידה ומישהו מקבל את הפרס היא תשלם את הסכום. לא היה שום צורך שהכסף הזה יהיה בידי העמותה".
נקודה אחרונה שמעלה השופט עמית המכשילה את תביעתם של המערערים נוגעת "להעדר התייחסות כלשהי להצעת הפרס, בזמן הגילוי ואף לאחריו המצטרף לקשיים נוספים שציינתי לעיל ומוביל למסקנה כי המערערים לא הוכיחו את זכותם המשפטית לקבל את הפרס מכח דיני החוזים" (פסקה 50 לחוו"ד).
דברים אלה אינם מתיישבים עם הדברים המשתמעים מהאמור בפסקה 1 לחוות דעתו של השופט עמית לפיהם "השופט הנדל סבור כי חוסר הוודאות של המערערים לגבי מהות הממצא – אינו שולל את האפשרות לראות בהתנהגותם קיבול להצעת המדינה. גם העובדה שהמערערים מצאו את העצמות במקרה, אינה גורעת מן האפשרות שקיבול בהתנהגות יוביל לכריתת חוזה מחייב. אלה הם עיקרי פסק דינו של חברי, ואליהם אני מסכים". מכל מקום, גם בענין זה אני מצטרף לדברי חברי השופט הנדל, שראה בעצם מציאת הגופה והתקשרות למשטרה כקיבול בהתנהגות "המערערים ידעו על הפרס והתקשרו למשטרה על מנת לזכות בו, אי נכונותם לגלות את תקוותם כי מדובר בגופת המנוח, לבל יחשדו בהם כמעורבים במותו, ניתנת להבנה, ובכל מקרה נתון זה אינו מוציא אותם מכלל הזכאים לקבלת הפרס על פי תנאי ההצעה".
לאור האמור אני מצרף את דעתי לדעת השופט הנדל, שיש לקבל את ערעורם של המערערים, כך שהמדינה תחוייב בתשלום סכום הפרס שהוצע על ידה.
