מעשים מגונים באחיות קטינות: הסלמה בהתנהגות

]השופט א' א' לוי: בשת 1992 אמצו המערער ורעייתו, שהיו חשוכי ילדים, את א', קטינה ילידת שנת 1985 (להלן: "המתלוננת") ואת אחיה, קטין אף הוא, שהיה אותה עת בן 4 (להלן: א' ד').

בכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי חודשים ספורים לאחר האימוץ, החל המערער מבצע במתלוננת מעשים מגונים – ליטף את אבריה המוצנעים ונשק אותה על פיה.

לאחר שנה הסלימו מעשיו, כאשר אנס את המתלוננת והיא בת 7 שנים בלבד.

על תהיות אלו השיב בית-המשפט בעמ' 335: "אכן, האדם הסביר המבוגר היה ממלט עצמו בכל דרך. האדם הסביר המבוגר היה מעדיף להתלוות לשעורי התורה על מנת שלא להמצא לבד עם הנאשם בבית, האדם הסביר המבוגר היה מעדיף לספוג סטרה ומכות על פני אינוס. האם על פי אמות מידה אלו יש לשפוט את הגיון סיפורה של המתלוננת? או שמא יש לשאול האם כך מתנהגת ילדה שהורגלה למעשים אלו, שידעה קודם לכן חיים ללא בית ולאחר מכן ניסתה לשמור על שלום המשפחה שאימצה אותה? סביר להניח כי ילדה כזו, גם כשהיא כבר מבינה שמדובר במעשים שלא ייעשו, אין בה אותם תכונות של אותו אדם סביר, לצפות מן הצד, ולהחליט בשלוה ותוך היתנתקות מנסיבות חייה, מה עליה לעשות" (ההדגשות במקור).

...

סבורני, כי למקרה זה כיוון כב' השופט קדמי בע"פ 2620/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מט(3) 1, 3, (שם נדון מקרה של אב שביצע בבתו עבירות מין מאז היתה בת 6 ובמשך 8 שנים): "לשיטתי, במקרים מסוג זה, תקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות נקודת המוצא, שממנה יוצא בית המשפט לדרך הקשה של קביעת העונש ההולם את המקרה שלפנינו, ואין להתייחס אליה כאל נקודת סוף, שאותה רואים ואליה אין מגיעים. הותרת עונש מרבי בגדר הלכה ואין מורין כך, עומדת בניגוד להנחייתו המפורשת של המחוקק ונוטלת מידה לא מבוטלת מכוחו לשמש גורם מוקיע, מתריע ומרתיע. אכן, הטלת עונש מרבי אינה מעשה של יום-יום, ומוסכם על הכל שעונש זה מיועד לגילויים החמורים ביותר של העבירה שלצדה הוא נקבע. יחד עם זאת, אין המדובר במעשים חמורים שמעבר לדמיון, אלא בכאלה המתרחשים בפועל, ותפקידו של בית המשפט לזהותם ולנהוג באחראים להם במלוא חומרת הדין". השופט קדמי סיים את דבריו באותה פרשה באומרו: "המקרה שלפנינו נמנה עם אותם גילויים חמורים המצדיקים ומחייבים כאחד נקיטת העונש המרבי". להשקפתנו, כך יש לנהוג גם בעניינו של המערער שבפנינו.

אף שבית משפט קמא לא הקל בעונשו של המערער, סבורים אנו כי היה מקום להחמיר יותר.

לפיכך, אנו דוחים את הערעור כנגד ההרשעה, ומקבלים את הערעור בע"פ 5205/06, כך שתקופת המאסר בפועל בה ישא המערער תעמוד על 20 שנים.

]השופט א' א' לוי: המערער, יליד שנת 1975, הועמד לדין באשמת ביצוען של עבירות מין באחיותיו, שבעת ביצועם של המעשים היו קטינות (ילידות השנים 1976 עד 1989).

באישום השני אשר יוחס למערער, מנתה המשיבה אירועים שונים שהתרחשו בין השנים 1994 עד 2003, ואלה מצביעים על הסלמה בהתנהגותו, עד שבשנת 2002 הוא אף ניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של אחת הקטינות, אולם היא נמלטה על נפשה.

בחודש פברואר 2006 התייצב המערער בפני בית המשפט המחוזי כשהוא מלווה ביודע משפט, והודה בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו. בעקבות כך הוא הורשע בעבירות מין במשפחה, מעשה מגונה בפני קטין, מעשה מגונה בפומבי והדחה בחקירה.

...

אין בידינו לקבל את השגותיו של המערער כנגד הרשעתו.

הערעור נדחה.

השופטת ע' ברון: המערער הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן הכולל שורה של מעשים מגונים בשני קטינים, אחים.

בתוך כך הצביעה באת-כוחה על היתנהגות מניפולטיבית של המערער בבצוע המעשים ותוך ניצול האמון שהוריהם של הקטינים נתנו בו; והדגישה שהעבירות בוצעו לאורך זמן, בשני מתלוננים, כאשר ביחס לאח הצעיר אף חלה הסלמה במעשים.

...

סופו של דבר, עונשו הכולל של המערער בגין שני האישומים הועמד על 6 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; 18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרור מהכלא עבירת מין שהיא פשע; ופיצוי מוסכם למתלוננים על סך 50,000 ש"ח – מהם 30,000 ש"ח ל-נ', ו-20,000 ש"ח ל-מ'.

דיון והכרעה לאחר ששבתי ועיינתי בהודעת הערעור על נספחיה, לרבות בגזר הדין, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים לפנינו, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות.

רבות נאמר ונכתב בעניין זה, ואפנה בענייננו לדבריה של השופטת ע' ארבל בע"פ 6690/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (10.3.2008) : "על החומרה שיש בעבירות מין, לא כל שכן כאשר הן מבוצעות בקרבן קטין או קטינה, דומה כי אין צורך להכביר מילים. חילול כבוד האדם של הקרבן, ניצול התמימות, האמון, חוסר האונים ואי היכולת להתנגד באופן משמעותי שמאפיינים פעמים רבות קרבנות עבירה קטינים, ניצול החשש והפחד אצל רבים מהם מחשיפת המעשים, הצלקות הנפשיות העמוקות הנחרתות בנפשם, הפגיעה בתפקודם השוטף במסגרות החיים השונות, הזוגיות, החברתיות, האישיות ואחרות – כל אלה הם אך מקצת הטעמים לחומרתן היתרה של עבירות המין המבוצעות בקטינים. הגנה על שלומם של קטינים, על שלמות גופם ונפשם הינה אינטרס חברתי מוגן על ידי דיני העונשין. על העונש הנגזר במקרים שעניינם לשקף את ההגנה על כבודם, גופם ונפשם של קטינים וקטינות ולהרחיק מן הציבור את אלו מהם נשקף להם סיכון. על העונש לשקף את הסלידה מן המעשים, את הוקעתם, ולשלוח מסר מרתיע לעבריין שעניינו נידון ולציבור העבריינים בכוח". לנוכח כל האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את העונש שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי.

נגד העורר הוגש ביום 24.8.2014 כתב אישום ובו 29 אישומים לפיהם מיוחסות לו עבירות רבות של אינוס במירמה, ביצוע מעשה מגונה וחדירה לפרטיות.

לדברי העורר הוא החל לעסוק ברפואה משלימה בשנת 2007 ומשלב זה הוא מתאר תהליך של פריצת גבולות בתחום המיני והסלמה בהתנהגותו המינית הבעייתית.

אשר לחלופת המעצר המוצעת על ידי העורר ציין שירות המבחן כי התרשם לטובה מהמפקחים המוצעים על ידו (אשתו, אחיו ואחד מחבריו) וסבר כי מדובר באנשים אחראים המסוגלים לפקח על העורר באופן יעיל.

כמו כן, לא ניתן להיתעלם בהקשר זה מן העובדה שחלק מהעברות המיוחסות לעורר בוצעו נגד קטינות ובהן קטינה כבת שמונה שנים בלבד בעת המעשה (ראו והשוו, בש"פ 7873/12 פלוני נ' מדינת ישראל (20.11.2012)).

...

אשר לשאלת המסוכנות, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי ריבוי העבירות המיוחסות לעורר, חומרתן, והעובדה שבוצעו באופן שיטתי ומניפולטיבי לאורך תקופה ארוכה מלמדים על קיומה של מסוכנות מצד העורר.

אשר לחלופת המעצר המוצעת, נוכח התחכום הרב בו בוצעו העבירות המיוחסות לעורר, העובדה שמוצע לשחררו לביתו שם לכאורה בוצעו העבירות המיוחסות לו, והעובדה שהעורר הצליח להסתיר בעורמה את דבר ביצוען של העבירות מהמפקחים המוצעים על ידו במשך תקופה ארוכה, נראה לי כי המקרה דנן אינו מצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא, לפיה החלופה המוצעת אין בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר (ראו והשוו, בש"פ 7575/11 קירשנבוים נ' מדינת ישראל (24.10.2011)).

אשר על כן, הערר נדחה.

טענות המבקשת ב"כ המבקשת טענה לקיומן של ראיות לכאורה, כפי שהן עולות מחקירות הקטינים בפני חוקרות הילדים והערכת מהימנותם; הודעות הקטינים מעל גיל 14 במשטרה; סיוע להודעות הקטינים באמצעות עדויות של בני משפחה, אודות מצבם הנפשי הקשה של חלק מהקטינים והתדרדרות בלימודים; חיזוק וסיוע בין עדויות הקטינים עצמן, אשר חלקם היו נוכחים בעת ביצוע המעשים המגונים בחבריהם; עדויות שכניו של המשיב, אודות תנועת ילדים חריגה בשעות היום בביתו של המשיב; עדויות מנהל המשחקיה בקניון אשדוד ובעל המכולת בגן יבנה, אשר מעידים על התנהגות חריגה מצידו של המשיב ועל היותו מוקף כל העת בילדים.

עילת מעצר נוספת היא זו הקבוע בסעיף 21(א)(1)(ב) לחסד"פ, אשר מקימה יסוד סביר לחשש, כי אם ישוחרר המשיב עלול הדבר לסכן את בטחון הציבור בכלל, ואת ביטחון הקטינים בפרט, וזאת לאור העובדה שלאחר חקירתו של המשיב בשנת 2007, הסלים המשיב את דפוס פעולתו ואת היקפה.

המפקחים המוצעים מודעים לעבירות המיוחסות למשיב ולכן הציעו כי כתקופה בה ישהה אצלם המשיב, בנם הקטין יעבור להתגורר בבית אחיו.

...

ר.ב. השני ביקש מהמשיב שיחדל והמשיב נעתר לבקשתו.

ב"כ המבקשת מפנה לבש"פ 7052/05 ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 1539, שם נקבע, כי "בנוגע למעשים מגונים בקטינים, לא ניתן להמר על גורלם ובטחונם של קטינים וחלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור בכלל ואת בטחון הקטינים בפרט." ב"כ המשיב הפניתה אף היא לפסיקה, אולם סבורני כי קיים שוני מהותי בין ענייננו לפסיקה זו. כך, לדוגמה, מפנה ב"כ המשיב לב"ש (ת"א) 93518/05 מדינת ישראל נ' אבו מועמר (החלטה מיום 1.12.05, פורסם בנבו) שם שוחרר למעצר בית נאשם בעבירות של אינוס, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים, על אף שתסקיר המבחן לא המליץ על שחרורו.

סוף דבר אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.