מעשה מנהלי חזקה שמעשה מנהלי חלוט ואין לשנותו

לחלופין, יש לדחות את הטענות ביחס לנכס בקומת הקרקע לאור החלטת מנהל הארנונה וועדת הערר, שהנן החלטות חלוטות המקימות מעשה בי דין.

התובעים לא הגישו השגה, גם לא לאחר המועד בו, לטענתם, נודע להם על החוב, בשנת 2014, ולא הגישו עתירה מנהלית כלשהיא על החלטת מנהל הארנונה או ועדת הערר משנת 2013, על כן מנועים הם מלתקוף אותן כיום, ולבית משפט זה אין סמכות עניינית לשנות את החלטת ועדת הערר.

הערייה טוענת עוד, כי עומדת לזכותה חזקת תקינות המעשה המינהלי, בצרוף החזקה לפי סעיף 318 לפקודת העיריות בדבר תוקפם של פנקסי הערייה.

היטיב לסכם זאת בית המשפט העליון בבר"מ 7856/06: "לטעמי, המאפיין המרכזי והחשוב אשר מבחין בין "מחזיק" החייב בארנונה לבין "מחזיק" בעל זכות עכבון הוא זה: אשר ל"מחזיק" לצורך דיני הארנונה, ככלל, ניתן לומר כי בעל הזיקה הקרובה ביותר הוא זה שעושה שימוש פיסי בנכס ונהנה ממנו בפועל, ולמצער מדובר באותו אחד היכול - בכוח, אם לא בפועל - להנות מהנכס ולעשות בו שימוש פיסי.

...

אף אם לא היה עולה בידי התובעת להוכיח כי לא החזיקה בנכס, ותביעתה היתה נדחית, היה מקום לקבל את תביעת התובע עצמו, אשר הוכיח כי לא היה מקום לחייבו בחוב הארנונה באופן אישי.

ראו גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת עתירה מנהלית בעניין יעקב כהן, מפי כב' הנשיא ר.שפירא: "על כן, אני סבור שיש בכך למקם את החלטת הרשות לנקוט נגד העותר בהליכי גבייה מנהליים, במתחם של אי סבירות, ובכך להצדיק את ביטול ההליך. משכך, ובמתן הדעת לפגם האינהרנטי הדבק בהליך הבירור העובדתי של טענת העותר, ובחובת הרשות לפעול בהגינות, אני סבור כי במקרים מעין אלה על הרשות לגבות חוב מעין זה בדרך של הגשת תביעה אזרחית, תוך מתן האפשרות לעותר להעלות את טענותיו העובדתיות והמשפטיות בצורה מלאה והוגנת." עת"מ (חיפה) 26026-05-12 יעקב כהן נ' עיריית חיפה (26.7.12).

סיכום: לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומצהירה כי התובעת לא החזיקה בנכס מספר 2022446 בקומה הראשונה ברחוב הנמל 33 בחיפה, מיום 1.1.11 ועד 31.7.11.

התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה הוראות רבות בדין, ובכלל זה רשלנות, הפרת חובה חקוקה, פגיעה בעקרונות היסוד של המשפט המינהלי ועשיית עושר ולא במשפט.

אם זאת הדרך לתקן את המצב הנה באמצעות שינוי חוק העזר ולא באמצעות העמדת בית עסק בפני שוקת שבורה, באקט חד צדדי, כשהיא מסרבת לפנות את האשפה של בית העסק והטלת חובת הפינוי עליו.

פסק דין זה הפך לחלוט וערעור הנתבעת לבית המשפט העליון נדחה, וקביעה זו מחייבת בית משפט זה. הנתבעת טוענת כי קמה לה חזקת תקינות המעשה המינהלי, וכי התובעת לא הצליחה להוכיח את הנזק הנטען.

...

הסעד השני לו עתרה התובעת, בו ביקשה לקבל צו לפיו היא זכאית לשיפוי עבור התשלום בגין פינוי עצמי של האשפה, נדחה מחוסר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי לדון בן. על רקע האמור, מוגשת התביעה שבכותרת לבית משפט זה. טענות הצדדים: התובעת טוענת כי הנתבעת מתנערת מחובה על פי חוק העזר שהיא בעצמה התקינה, לפינוי האשפה בשטח הסופרמרקט.

אני מאשר וסומך על האנשים שלי.

התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, כאשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראייה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהודרת 2003, עמ' 1649 והפסיקה הנזכרת שם).

תוצאה הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: שיפוי בגין הוצאות פינוי אשפה בסך 1,067,516 ש"ח; הוצאות משפט בסך 3,000 ₪; שיפוי בגין אגרת בית המשפט שהתובעת שלמה, משוערך להיום; שכר טרחת עורך דין בסך 249,799 ₪ בלבד.

לטענת המערער, יש להבחין בין הסמכות להוציא צו הריסה מינהלי חדש לבין אופן הפעלת שיקול הדעת האם הדבר הוא מוצדק, ובנסיבות עניינו של המערער בשל מכלול הפגמים, לא היתה הצדקה להוציא צו נוסף כאשר המסכת העובדתית לא השתנתה, והמערער לא ביצע עבודה אסורה נוספת באותם 2 מבנים במשך למעלה משנה וחצי.

עיין גם ב-רע"פ 6032/13 זמירה שלהבת אהרון נ' יו"ר הועדה המקומית לתיכנון ובניה טבריה (2/2/14) בנוגע לחזרת התקינות המנהלית בעת הוצאת צו הריסה מינהלי, ובנוגע לנטל המוטל על המבקש לסתור חזקה זו. מטרתו של צו הריסה מינהלי הנה היתמודדות עם הבניה הבלתי-חוקית בעודה באיבה על-מנת שלא תיקבענה "עובדות בשטח", והדבר ייעשה באופן מהיר על-ידי רשויות המינהל, ובלא מעורבות בית-משפט.

המשיבה טענה כי מאחר והמדובר במבנה שבנייתו לא הסתיימה מעולם, הרי שלא הייתה מניעה להוציא צו הריסה מינהלי לפי סעיף 221 לחוק, גם ללא בניית תוספת למבנה, אם כי המשיבה הודתה שבהתאם למדיניות היחידה הארצית לאכיפת דיני התיכנון והבניה, מוצאים צוי הריסה רק במקרים של בניה חדשה, אלא שבניה חדשה על-גבי שלד ישן נכללת במדיניות זו. בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט אלרון, הפנה להחלטת בית-משפט השלום על-כך שמאחר שבניית המבנה לא הסתיימה מעולם, ניתן היה להוציא צו הריסה מינהלי גם ללא תוספת בניה ב-19', ועל כך שגם לגירסת המערער המבנה מצוי במצב של שלד, דהיינו, המדובר במבנה שבנייתו טרם הסתיימה, ומשכך, השאלה אינה האם מדובר בתוספת למבנה שבנייתו המקורית הסתיימה, אלא מדובר בשאלה האם ניתן להרוס מבנה שבנייתו טרם הסתיימה, ומאחר והמדובר במבנה בלתי חוקי, שלגביו היה פסק-דין חלוט בעבר, והוצא לגביו צו הריסה, והמערער המשיך לבנותו, נדחה העירעור.

בעניינינו, צו ההריסה המינהלי הראשון הוצא ב-9/19, ולמעשה היה תלוי ועומד עד לביטולו בהחלטת בית-משפט ב-בצה"מ 10878-10-19 ב-23/3/20, ולאחר מכן הוצא הצוו השני, אשר בו תקנה המשיבה את הפגמים שנפלו בצו הראשון, ב-23/9/20, תוך שהמשיבה הצביעה על-כך שהמדובר היה בתקופת קורונה, אשר בה מטבע הדברים העניינים התנהלו באיטיות רבה יותר.

...

בנסיבות העניין, ולאחר בחינת כל ההשתלשלות העובדתית, לא שוכנעתי כי לא התקיימו הדרישות למתן הצו, או כי נפל בצו ההריסה השני פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו.

ב"כ המערער עשה כל שביכולתו, וטען טענות משפטיות שראוי היה לשוקלן, אולם בבחינת התשתית העובדתית, כפי שעלתה מהחומר שעמד לנגד עיני בית-משפט קמא, כמו גם הרציונל הטמון בהוראות חוק התכנון והבניה כנוסחו לאחר תיקון 116, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי אין עילה לביטול צו ההריסה המנהלי השני שהוצא כדין.

על האמור לעיל יש להוסיף כי המערער לא הצביע על-כך שקיים היתר בניה, שהינו בהישג יד, כמשמעות מונח זה בפסיקה, והחלטת בית-משפט קמא בעניין מקובלת עלי.

לפיכך, לשיטת התובעת, בחלוף המועד להשגות על החוב, נעשתה השומה חלוטה וחוב הארנונה הפך לסופי ואחת היא אם נימסרו או שלא נימסרו הודעות חיוב.

משרדה הרשום של חברת "פוד לאנד מילניום תעשיות וסחר בע"מ היא אבן סינא 9, ירושלים. בין הנספחים שצרפה התובעת לתצהירה מצויים תדפיסי הסטוריית משלוח מכתבי ההתראה והדרישות לתשלום בגין הנכסים, וביניהם נימצאו אחד עשר רישומים על משלוח מכתבים לכתובת זו בין השנים 2019-2014. חזקת תקינות המעשה המינהלי לא הופרכה במקרה זה כמו גם חזקת המשלוח.

וכך נאמר (רע"א 5255/11 עריית הרצליה נ' כרם, [פורסם בנבו] פסקה 20 לפסק־הדין (11.6.2013)): "בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מירשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו־17 לחוק מירשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מיסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים [...] המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוואנטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מירשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמאטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי־קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת." בעיניין שבפני בית־המשפט לא סתרו הנתבעים את חזקת המסירה, שכן התובעת תיעדה ברישומיה כי שלחה את האזהרות בדואר ואף תיעדה את ההיזון החוזר ממשלוח זה. רשומי התובעת נעשו בתוך המהלך הרגיל של עבודתה הציבורית, וממילא חובתו של נתבע לסתור את חזקת המסירה לא מולאה.

...

בית המשפט מצא כי לעניין הליך זה, יש מקום לחרוג מהתעריף המינימלי המומלץ, באופן שסכום ההוצאות אשר יפסק לתובעת יעמוד על האמור בכללי לשכת עורכי הדין לעניין התעריף המינימלי והביא בחשבון כי עירייה אינה רשאית לקזז מס תשומות מהוצאותיה.

סה"כ החישוב : לפיכך באיזון בין השיקולים נקבע כי הנתבעים ישלמו יחד ולחוד לתובעת הוצאותיה בסך 60,613 ₪ הסכום ישולם עד ליום 01-03-23 ולאחר מכן יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד ליום התשלום בפועל.

הנתבעים ישלמו לתובעת יחד ולחוד הוצאות משפט בעין שהוציאה בקשר עם תיק זה לרבות בגין אגרה חוות דעת מומחה שכר חוקרים, המצאות ושכר עדים והכל לפי קבלות שתציג להם התובעת על תשלום בפועל עד ליום 01-01-23 ובערכם הנומינלי ליום הוצאתן.

הוראה זו נועדה להקל על הרשות לגבות את מיסי הארנונה בלא שתדרש לעקוב בעצמה אחר השינויים בחזקה (ראו: בר"ם 1962/06 שלמה כהן נ' מנהלת הארנונה בעריית חיפה (פורסם בנבו, 16.10.2006)).

חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 קובע הסדר מנהלי ממצה לדיון בטענות הנישום בכל הנוגע לסיווג הנכס, מקומו, שיטחו, השמוש שנעשה בו, זהות המחזיק בו ועוד.

בעניינינו, הנתבעים לא פעלו למיצוי עניינם המנהלי, אף לא לאחר דחיית ההשגה שהוגשה על ידי הנתבע 1 ומשכך אין לקבל את טענות הנתבעים ביחס לשטח וסיווג הנכס, ומשכך ברי כי החוב הפך סופי וחלוט.

ככל שחולף זמן רב יותר ממועד המעשה המינהלי - יגבר כוחה של החזקה (ראו: עע"ם 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר (פורסם בנבו, 14.6.2010)).

...

מקובלת עלי טענת העירייה, ששני הנתבעים, בהיותם בעלי זיקה לנכס מכח היותם שותפים בעסק שנוהל במקום, חייבים הם ביחד ולחוד בתשלום חוב הארנונה, אף אם הנתבע 1 בחר באופן חד צדדי לעזוב את המקום ולהותיר את החזקה החל מינואר 2014 בידי הנתבע 2.

סוף דבר במכלול האמור לעיל, אני מקבל את התביעה במלואה ומורה על חיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום מלוא סכום התביעה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, מיום 15.10.2018 ועד למועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.