מעשה מגונה בקטין, הדחה בחקירה ותקיפה

לאחר שמיעת ראיות, המערער הורשע בעובדות כתב האישום, בעבירות של מעשה מגונה בכפייה (שתי עבירות); תקיפה מינית (ריבוי עבירות); ניסיון אינוס (ריבוי עבירות); ניסיון למעשה סדום (ריבוי עבירות); מעשה מגונה בבת מישפחה (ריבוי עבירות); אינוס בת מישפחה (ריבוי עבירות); ניסיון אינוס בת מישפחה (ריבוי עבירות); ניסיון למעשה סדום בבת מישפחה (ריבוי עבירות); מעשה סדום בבת מישפחה (ריבוי עבירות); מעשה מגונה בפני בן מישפחה קטין (ריבוי עבירות); והדחה בחקירה.

...

המשיבה, מנגד, טוענת כי יש לדחות את הערעור.

בעניין זה, לא למותר לציין כי בפסיקה נקבע שבגזירת דינו של אדם המורשע בעבירות מין בקטינים בכלל, ובעבירות מין בקטינים בני משפחה בפרט, יש לבכר את שיקולי הגמול וההרתעה על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם (ע"פ 2632/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (14.2.2016); ע"פ 4583/13 סץ נ' מדינת ישראל, פסקה 60 (21.9.2015); ע"פ 3283/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (12.11.2014)).

אשר על כן, דין הערעור להידחות.

סוף דבר, הערעור נדחה.

כעולה מהאמור בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של אינוס קטינה בת מישפחה, מעשה סדום, מעשה מגונה בקטינה בת מישפחה, מעשים מגונים, תקיפה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה (לפי סעיפים 351(א), 351(ב), 351(ג)(2) בצרוף 348(ב) ובצרוף 345(ב)(1), 351(ג)(3), 348(ג), 379 בצרוף 382(ב)(2) ו-245(א), בהתאמה, לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

...

המשיבה טוענת כי דין הערר להידחות, וסומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי.

בהתחשב באמור, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, ולפיה ישנן ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעורר; ועדותה של המתלוננת שניתנה לאחר ההחלטה נושא הערר, הגם שיכול שיש בה כדי להחליש את עוצמת הראיות, אינה משנה ממסקנה זו. בהתייחס לעילות המעצר, מהעורר נשקפת מסוכנות הן מכוח חזקת המסוכנות אשר מקימות העבירות שבהן הוא מואשם (סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים), והן מכוח מסוכנותו מפאת מאפייניו האישיים, כעולה מתסקיר שירות המבחן.

אין בידי לקבל את טענת העורר כי לא היה מקום ליתן משקל לעילת שיבוש ההליכים, שעה שבית המשפט בהחלטתו הראשונה הצביע אך על מסוכנותו של העורר כעילת מעצר.

עולה מן האמור שדין הערר להידחות.

הנשיא השופטת ר. יפה-כ"ץ, אב"ד: המערער הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בבצוע עבירה של מעשה מגונה בבתה הקטינה (הייתה כבת 9 ו-7 חודשים) של מי שהייתה בת זוגו בעת הרלבנטית, ובעבירות של הדחה בחקירה ותקיפת בת זוג שהופנו כלפי בת זוגו הנ"ל, ונדון ל-12 חודשי מאסר בפועל; שני עונשי מאסר מותנים; פיצוי בסך 5,000 ₪; וחתימה על התחייבות.

...

וכך קבע כב' השופט זילברטל בעניין פלוני הנ"ל: "כשלעצמי, אינני סבור שיש סתירה קוטבית בין האמירה, שלפיה כלל אי-ההתערבות חל ביתר שאת לגבי הערכת העדויות בעבירות מין, לבין הדרישה, שבמקרים אלה תבחן ערכאת הערעור בקפדנות יתרה את מסקנות הערכאה הדיונית. בחינה קפדנית של המסקנות, אין פירושה, בהכרח, מידת התערבות רבה בממצאי מהימנות. אכן, מטבע הדברים שכאשר עסקינן באירוע שהתרחש בחדרי חדרים, אין מנוס מהתייחסות מיוחדת ומוגברת להתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים, זאת בהעדר אפשרות להיעזר בנתונים ראייתיים משמעותיים נוספים. מבחינה זו, פשיטא, שכאשר ערכאת הערעור אינה יכולה להתרשם מהעדות בדרך האמורה, בפועל היא תתקשה להעריך ולבקר את ממצאי המהימנות אליהם הגיעה הערכאה המבררת. ואולם, אין בכך כדי לפטור את ערכאת הערעור מלבחון בדקדקנות ובקפדנות מיוחדות את מסקנות הערכאה המבררת, דווקא משום שניתן בידה של האחרונה 'כוח' רב במיוחד, להרשיע אדם על יסוד עדות יחידה ללא תוספת ראייתית. בחינה קפדנית זו יכולה להיעשות גם כאשר היכולת להתערב בממצאי מהימנות המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מצומצמת". אולם במקרה דנן איננו נדרשים לגישות השונות בפסיקה, שכן צפייה בקלטות חקירת הקטינה על ידי חוקרת הילדים, כפי שאף ציינתי לעיל, מלמדת, כי ביהמ"ש היטיב להבין את הנאמר על ידי הקטינה וכי אין כל מקום לפרשנות אחרת מזו שניתנה על ידו לדברים.

השאלה היא האם ה"יש" הראייתי מספיק כדי לבסס מסקנה של אחריות הנאשם למעשה הפלילי, והאם התמיהות בעלות משקל כזה המקעקע את מידת הביטחון והוודאות במעורבות הנאשם במעשה המיוחס לו. לכך ניתנה תשובה מפורשת של ביהמ"ש. הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי ביהמ"ש מבוססים היטב בחומר הראיות שהובא בפניו, וביהמ"ש בחן כל אחת מטענותיו של הסנגור אל מול הראיות שהובאו בפניו ומסקנותיו מבדיקה זו מבוססים היטב בחומר הראיות.

ביום 1.10.2009 הורשע העורר בבצוע עבירות של איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה, היזק בזדון, היתעללות בקטין, מעשה מגונה בפני קטין בן מישפחה והטרדה באמצעות מתקן בזק לאחר שבדרך קבע נהג לקלל, לאיים להכות ולהשפיל את אישתו וילדיו.

...

משכך, ומשהעורר לא הפנים עד היום את חומרת מעשיו ואת הפסול שבהם ולא עבר הליך טיפולי כלשהוא לאורך שנות המאסר שריצה, בצדק סבר בית המשפט כי בטרם ייענה לרצון שהביעה רעיית העורר לשיקום יחסיה עמו ולשובו הביתה מן הראוי לבחון את התנהלותו של העורר ולו לפרק זמן מוגבל של שישה חודשים בהם ייאסר עליו הקשר עם רעייתו ויתקיים פיקוח ומעקב על עמידתו בתנאי זה. מסקנה זו מתיישבת עם ההלכה לפיה בבוא בית המשפט להטיל מגבלה על עבריין מין עליו לבחון לא רק את מסוכנותו הכללית אלא גם את הסיכון הפרטני הנשקף ממנו (בש"פ 1179/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 8 (24.2.2009)).

משכך, אני סבורה כי יש צדק בטענת העורר לפיה ראוי להביא בחשבון במניין תקופת תוקפו של צו הפיקוח והמעקב גם את פרק הזמן אשר בו הוטל עליו הצו הזמני.

אשר על כן, הערר מתקבל בחלקו במובן זה שמניין תקופת תחולתו של צו הפיקוח והמעקב שהוטל על העורר יחל ביום 7.4.2014.

בתאריך 12.03.2013, הוגש כנגד המבקש כתב אישום, המייחס לו לכאורה ביצוע עבירות של אינוס במשפחה, מעשה סדום במשפחה, מעשים מגונים במשפחה, הדחה בחקירה, איומים, תקיפת קטין או חסר ישע ותקיפה בנסיבות מחמירות- כלפי ילדיו כ.ל ילידת 1996 וכן כלפי ו.ל יליד 2003 (להלן: "המתלוננים").

...

מכל האמור לעיל עולה, כי בנסיבות אלה, אין בטענה של התמשכות ההליכים ממש (מאחל לבאת-כוח המבקש רפואה שלמה).

אשר למסוכנותו של המבקש ובהעדר כרסום בתשתית הראייתית הלכאורית שהונחה לחובת המבקש, דין הבקשה להידחות, שכן אותם טעמים ונימוקים שעמדו בהחלטת מעצרו של המבקש (מיום 11.09.2013, פיסקה 7), עומדים בעינם גם כיום ואין בחלופה שהוצעה כדי להשיג את תכלית המעצר.