מעשה מגונה בכוח בצעירה חרדית

על פי המתואר בכתב האישום, בחודשים יוני-ספטמבר 2008 נהג העורר, במספר רב של הזדמנויות ובאופן תדיר, לבצע בבתה של אישתו, קטינה ילידת 1991 (להלן: המתלוננת), מעשים מגונים ומעשי אינוס, חלקם בכוח ותוך גרימת כאב למתלוננת.

כן נטען, כי המתלוננת נימנעה מתלונה נגד העורר בזמן אמת נוכח המחיר הכבד הכרוך בחשיפת מעשים כאלה בחברה החרדית אליה הם משתייכים, ובשל רצונה שלא לפגוע באמהּ.

שירות המבחן סבר, אמנם, כי ניתן לשחרר את העורר בחלופת מעצר, אולם בצד היתרשמותו התומכת בשחרור בחלופת מעצר, הוצגו בתסקיר גם גורמי סיכון ובכלל זה היתרשמות בדבר דחפים מיניים מוגברים, צרכי שליטה בקשרים זוגיים ומיניים, וסיכון להישנות היתנהגות מינית פוגענית המיתמקד בעיקר בקטינות וצעירות מתבגרות, חלשות וכפופות לו. גורמי סיכון אלה מצטרפים לתמונת המסוכנות העולה מן האישומים ומחדדים כי אף כיום, בחלוף שנים למן ביצוע המעשים, עומד בעינו חשש להישנות המעשים המצדיק מעצרו עד תום ההליכים.

...

ההתרשמות כי טווח הקורבנות הפוטנציאליים עשוי להיות מוגבל לקטינות או לדמויות חלשות מן העורר אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. כידוע, "תסקיר שירות המבחן הוא כלי חשוב בידי בית המשפט בבואו להכריע באפשרות שחרורו של עצור לחלופת מעצר. עם זאת, התסקיר הינו בסופו של יום המלצה בלבד ואינו פוטר את בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, זאת בייחוד נוכח העובדה שהשיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו אינם חופפים לשיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו בבקשה למעצר עד תום ההליכים" (בש"פ 4120/11 גיא דדוש נ' מ"י, פסקה 15 (6.6.2011); וראו עוד: בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (29.6.2005); בש"פ 7935/10 ‏אבו רומי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (4.11.2010)).

אשר על כן לא מצאתי כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא, אשר הגיע למסקנה כי המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים שחרור נאשם בעבירות מין מרובות בחלופת מעצר, והורה על מעצרו של העורר על אף המלצת שירות המבחן, אחר ששקל אותה בכובד ראש.

סיכומם של דברים: הערר נדחה אפוא, בכפוף לאמור בפסקה 15 סיפא לעיל.

]השופט נ' סולברג: ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' כרמל) בת"פ 49931-02-11, בגדריו הורשע המערער בשתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה תוך איום בנשק קר, מעשה מגונה תוך שימוש בכוח, מספר עבירות איומים וגניבת רכב.

על-פי האישום השני, ביום 17.2.2011 בסביבות השעה 17:00 הגיע המערער לביתה של ח', אשה צעירה חרדית המתגוררת בירושלים, דפק על הדלת, וכשפתחה אמר המערער שעליו למסור לה דבר-מה. המערער שאל את ח' האם בעלה נמצא בבית, היא השיבה בשלילה, חשדהּ התעורר ואז החלה לסגור את הדלת, אך המערער דחף את הדלת בחוזקה וניכנס לבית בכוח.

...

אף-על-פי-כן, בחנו גם את טענותיו של המערער לגופן ומצאנו כי אין בהן ממש, ומסקנתנו היא כי דין הערעור להידחות.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססת, מנומקת היטב ומוצדקת, ולא מצאנו מקום להתערב בה. לטענתו, עשה המערער את המעשים שיוחסו לו כדי לאיים ולהפחיד בלבד ולא "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים" (כהגדרת "מעשה מגונה" בסעיף 348(ו)) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ס"ח 226 (להלן: החוק)).

מסקנה אחרת, בנסיבות אלה, אינה מתקבלת על הדעת.

ביום 3.2.2020 הוגש התסקיר המשלים, בגדריו בחן שירות המבחן את החלופה שהוצעה כאמור, שהיא מסגרת המספקת לצעירים חרדים בסיכון טפול מותאם אישית.

בדיון לפני טען בא כוח העורר כי בהתאם לתיקון לחוק המעצרים בהוראת שעה עקב מצב החרום בגין נגיף הקורונה, הורה המחוקק כי בבואו לתת צו מעצר, על בית המשפט לשקול "גם את חיוניות המעצר, בין השאר בהיתחשב בפגיעה בעצור", בין היתר בגין "הסיכון להידבקות העצור בנגיף הקורונה בעת שהותו במעצר" (סעיף 21(ד1) לחוק המעצרים).

העורר מואשם בעבירות של מעשה מגונה, שאינן ברף הגבוה של עבירות המין; הוא ללא עבר פלילי, וללא רקע של סמים ואלכוהול; שירת שירות מלא בצה"ל; הודה מיד בחקירתו וויתר על העדת המתלוננת ומשפחתה.

...

לסיכום, המליץ שירות המבחן שלא לשחררו לחלופות המעצר שהוצעו.

לאחר עיון אני סבור כי יש מקום למיצוי נוסף של בחינת חלופת מעצר בעניינו של העורר.

אשר על כן, הערר מתקבל באופן חלקי במובן זה שבית המשפט קמא יבחן שוב, בכפוף לאמור לעיל, את עניינו של העורר, במסגרת החלופה שהוצעה בצפת, עם פיקוח אלקטרוני, ותוך שבית המשפט רשאי כמובן להוסיף תנאים וסייגים כפי שימצא לנכון.

לפי כתב האישום המתוקן בו הודה המשיב, יליד 1987, הגיעה המתלוננת - צעירה חרדית בת 19 - בצהרי יום 16.7.08 לביתה, בשעה שהמשיב עבד שם בשיפוצים.

כעולה מן הפסיקה, שהובאה ושלא הובאה, קשת הענישה בתיקים של מעשים מגונים בכוח רחבה, רובה נעה בין תשעה חודשי מאסר לחמישה עשר חודשי מאסר בפועל, ומיעוטה לחומרה - שנות מאסר אחדות, ולקולה - שירות לתועלת הציבור.

...

במקרה דנא התלבטנו, וכזכור נתלותה לכך גם שהיה בלתי חוקית, אך הגענו לכלל מסקנה שלא להיעתר לערעור זה, וזאת נוכח הפסיקה הקיימת, נימוקי בית המשפט קמא, ובמיוחד העבר הנקי והבעת החרטה; 14 חודשי מאסר בפועל לצעיר ללא עבר פלילי אינם מה בכך, ויש לקוות כי ילמדו את המשיב את לקחו.

כאמור, גירסתה של א' אכן פרובלמטית, וטענת האיומים אשר לדבריה מהווים הבסיס לקיום היחסים המיניים אינה מסתדרת הגיונית עם התנהגותה משך זמן כה רב. ברם, מול טענה זו עומדת טענתה הבסיסית של א' כי מעולם לא הסכימה לקיום יחסי מין עם המשיב וכי כבחורה חרדית לא היתה מעלה על דעתה לעשות כן אלמלא האיום של המשיב שיחשוף בפני מקורביה והוריה את פרטי מעשיו הראשוניים של המשיב עת היתה תחת השפעת העישון הראשון ביער ירושלים, כשתופעות הלוואי של העישון כלל לא היו מוכרות לה עקב היות זאת פעם ראשונה בחייה שהתנסתה בעישון כזה.

לטענת ב"כ המשיב, מוכרת התופעה של בחורות צעירות אשר בנסיבות דומות "ממציאות" סיפור של אונס וקיום יחסים בכוח וללא הסכמה כדי לחפות בפני הוריהן על המעשים אשר לאמיתו של דבר נעשו בהסכמה מלאה.

מסוכנותו של המשיב עולה לא רק מאופיין של המעשים המיוחסים לו בכתב האישום אלא גם מעיון בעברו הפלילי באותו תחום של עבירות מין, ובהקשר זה יש להפנות לעובדה שבמשפט קודם הורשע המשיב בסדרה של עבירות מין, כולל מעשים מגונים בכוח, ניסיון לבעילת קטינה מתחת לגיל 16 וניסיון למעשה סדום בקטינה מתחת לגיל 14, וגם עבירות נוספות (שימוש במסמך מזויף ושוד מזוין), אשר בגינן ריצה שמונה שנות מאסר בפועל.

...

על בסיס האמור, שוכנעתי כי קיים יסוד סביר למסוכנותו של המשיב, ועל כן, קיימת לדעתי עילה למעצרו.

בנסיבות הענין המתוארות לעיל, ולנוכח חומרת המעשים המיוחסים למשיב, נחה דעתי כי אין מקום לחלופת מעצר; שכן לא יהיה בחלופה זו או אחרת כדי לאיין את המסוכנות העולה מן המשיב.

על רקע זה אין מנוס לדעתי בנסיבות המקרה ממעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו, וכך אני מורה.