לכן, טענת הנתבע 1 בכל הנוגע לקיומו של מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, מחמת יחסי קירבה משפטית או חליפות, נדחית, ולו בשל כך, אולם דין הטענה להדחות גם בשל העובדה שלא מיתקיים בכל מקרה התנאי העקרי הנידרש לצורך הקמת ההשתק, שעניינו כי מדובר באותה פלוגתא, שהרי כפי שיפורט להלן, הטענות נגד עורכי הדין הנתבעים כאן, אינן זהות לחלוטין לאלה שנטענו נגד שותפיו של התובע לפרויקט, ומכאן שגם טענת ההשתק שהעלה הנתבע 2 מכוח השתק חד צדדי הגנתי, דינה להדחות, כפי שיפורט להלן.
ההצדקה להחלת השתק פלוגתא הגנתי חד צדדי כלפי צד זר להליך הראשון, נובעת מכך שאין מקום לאפשר התדיינויות נוספות, מקום שכל הטענות של התובע, שהוא מעלה בשנית נגד נתבע אחר, ממילא כבר נדחו, לאחר שקבל את יומו בבית המשפט, ודחייתן כנגד בעל הדין האחד בהליך הראשון, משמעותה בהכרח דחיית התביעה נגד בעל הדין השני בתביעה השנייה, אלא שהשתק מסוג זה לא יכול לחול, מקום שלא מדובר באותן הטענות ובאותה הפלוגתא, כך שבמקרה כזה ברור שדחיית התביעה נגד בעל הדין הראשון, אינה מחייבת בהכרח דחיית התביעה נגד בעל הדין השני.
...
כמו כן, בסופו של דבר, נקבע אמנם על ידי הבורר, בין היתר, כי המכתב שיצא ממשרד הנתבעים לא מחייב את שותפיו של התובע לפרויקט, אולם הבורר לא הכריע בשאלה האם הוא מחייב את הנתבעים כאן ומה המשמעות של אותו מכתב ביחס לאחריותם כלפי התובע, ככל שישנה.
מסקנה זו יפה גם לגבי ממצאי הבורר בדבר העובדה שהתובע שקט על שמריו, עצם עיניו והתרשל, כמפורט בפרק ד' 4 לפסק הבורר, שכן באותה נשימה ציין הבורר את גרסת התובע, שלפיה כך נהג בשל הנחיותיו של עו"ד חג'ג', טענה שאמנם לא עזרה לו כלפי הנתבעים שם, אולם אשר אולי כן תסייע בידו, אם אאמץ אותה, כלפי הנתבעים כאן, אשר עשויים להימצא אחראים כלפי התובע, גם אם הנתבעים שם נמצאו שלא.
סוף דבר
סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.
