מעשה בית דין בתביעת נזקי רכוש משריפה

לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי רכוש שהגיע למקום יום לאחר השריפה (ביום 12/6/18), אשר בחן את הדברים, והעריך את ניזקי הרכוש שנגרמו למשיב 1 על סך 96,201 ₪, והנזק שניגרם למשיבה 2 על סך 33,919 ₪.

בית המשפט הצביע על כך שבעדותו של העד היחיד מטעם המערערת (מנהל התברואה) אישר העד היתרחשות שרפות ומפגעים סביבתיים בשטח המועצה ג'דיידה מכר, וכן אישר כי במקום מבוצעים מעשי ואנדליזם לרבות שרפות.

...

בפתח הדברים אומר כי דין הערעור להידחות מחמת איחור בהגשתו, שכן פסק הדין ניתן במהלך פגרת בית המשפט, ומכאן שהמועד להגשתו (60 יום מיום 6/9/22, בקיזוז פגרת סוכות שחלה מיום 9/10 עד 17/10 כולל), הינו 13/11 ולא 15/11 כפי שהוגש (גם אם יש לקחת בחשבון כמועד הגשתו את המועד הראשון בו הוגש הערעור -15/11, שאז לא התקבל לרישום בשל מחדלים, כאשר רק ביום 23/11/22 התקבל לרישום) .

משלא הוגשה בקשה להארכת מועד, דין הערעור להידחות רק מן הטעם של איחור בהגשתו.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי במלוא חומר הראיות, ושקלתי טענות הצדדים דין הערעור להידחות.

בכל הנוגע לאפשרות בית המשפט לקבוע ממצאים הנוגעים למיקום פרוץ האש ודרך התפשטותה ראה ת.פ (י-ם) 41881/3/20 מדינת ישראל נ' טויטו ניתן ביום 7/10/21: "בצדק טענה באת כוח המאשימה, כי על מיקום התפרצות השריפה ניתן ללמוד מהתמונות המשקפות את הנזקים וכי לשם כך לא נדרשת מומחיות רבה, ואף אין צורך בחוות דעת המומחים או בעדויותיהם...מהתמונות עולה בבירור כי השריפה פרצה בחצר השכנים....ע"פ התמונות נזקי השריפה הכבדים היו בחצר...לאחר התפשטות האש בחצר, המשיכה האש להתפשט אל החדר...האש אשר כידוע עולה כלפי מעלה, אף הגיעה לדירה המצויה מעל דירת השכנים..." בהתחשב בכל האמור לעיל אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא ששמע העדים ובכלל זה השמאי, שאף נחקר בחקירה נגדית בנושא מיקום פרוץ האש ואופן התפשטותה, עיין בתמונות שצורפו, וקבע כי האש פרצה בכביש הציבורי מתחת לבית המשיבים, ומשם התפשטה מעלה לכיוון ביתם.

יובהר כי הנטל המועבר על שכם נתבע מכוח סעיף 39 לפקודת הנזיקין הוא קשה מאוד, ובלשון כבוד השופט לנדוי "זוהי חובת הוכחה כבדה" – ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט 27/2/61, ולא נפלה טעות בקביעת בית המשפט קמא כי המערערת לא עמדה בו. סוף דבר - הערעור נדחה.

כמו כן צוין, כי קביעת בית משפט בבקשה לתשלום תכוף אינה מקימה מעשה בית דין בתביעה העיקרית (ראו: נספח 7 לתיק המוצגים המשלים של הנתבעים 1 ו-3).

תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי; "נזק גוף" –מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שיכלי לבות פגיעה בהתקן הדרוש לתיפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעץ ארוע תאונת הדרכים; "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; חוק הפיצויים, מציג מספר חלופות להגדרת תאונת דרכים, כאשר החלופה העיקרית כאמור לעיל, מדברת על "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בספרו של א. ריבלין "תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים" (מהדורה 5, 2020) בעמ' 208-206, (להלן: "ריבלין") נאמר כך: "הכניסה לרכב והירידה ממנו הם בגדר 'שימוש' לוואי הן על פי המבחן הייעודי שהוצע עוד בפרשת שולמן והן על פי הגישה התחבורתית שנתקבלה על ידי התיקון השמיני לחוק משנת 1990 . גישה זו האחרונה רואה בפעולות אלה חלק מן הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. תיקון מס' 8 מנה מפורשות את הכניסה לרכב והירידה ממנו בגדר השמוש ברכב ובכך סטה מנוסח הצעת החוק שנמנעה מלכלול אותם בגדר השמוש ברכב.

...

" (הדגשות שלי – א.פ.) נוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי בנסיבות ענייננו לא מתקיימת הדרישה לפיה קיים קשר בין פעולת הטיפול ברכב לפעולת הנסיעה או המשך הנסיעה, זאת מאחר שהרמת המתלה מהכביש לא הייתה הכרחית להמשך הנסיעה, ובפרט שמדובר בהסרת מכשול מהדרך שלא היה חיוני להמשך הנסיעה של רכב התובע.

במכלול הנסיבות כאמור לעיל, אני קובע שהתובע לא היה משתמש ברכבו שבוטח על ידי הנתבעת 2 בעת התאונה, ומכאן שהחבות מוטלת על כתפי הנתבעים 1 ו-3, מבטחת הקטנוע בפוליסה לביטוח חובה ונהג הקטנוע.

בנוסף, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, תשלם הנתבעת 1 לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000 ₪.

בפניי תביעה כספית לתשלום חוב דמי שכירות שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, וטענת קזוז ותביעה שכנגד מטעם הנתבעים, במסגרתן עתרו לקזוז דמי השכירות ולפצוי בגין עגמת נפש, ונזקי גוף ורכוש, שנגרמו להם כתוצאה ממצב המושכר וליקויים שונים בו. רקע התובעת והנתבעת שכנגד היא חברה משכנת בדיור הצבורי ומנהלת דירות ציבוריות שבבעלות המדינה (להלן: "עמיגור").

סיכומם של דברים הנו כי בן דוד מנועים כיום מלהעלות טענות בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה ממצב הדירה ואי תקונה על ידי עמיגור לתקופה שעד תביעת 2009, וכי קיים מעשה בית דין ביחס לטענת עמיגור שבן דוד לא אפשרו לה להכנס לדירה לצורך ביצוע התיקונים בתקופה שעד תביעת 2010.

בן דוד עתרו לפצוי בסך 52,800 ₪ בגין "הוצאות שוטפות ביתר, בגין ניזקי הדירה, המוערכות בשימוש יתר של חשמל ושריפה מהירה של מנורות חשמל וצרכים נוספים משנת 1983 ועד היום" (סע' 73 בכתב התביעה שכנגד).

...

כפי שהעידה גב' סוטיל, דמי השכירות נקבעים על ידי משרד הבינוי והשיכון, בין היתר, לפי מצב כלכלי ולפיכך דינה של טענה זו להידחות (ראו בהקשר זה: אפריאט נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בירושלים (פורסם בנבו, 11.11.07)).

תביעת עמיגור נגד הנתבע נדחית.

התביעה שכנגד שהגיש הנתבע נגד עמיגור נדחית.

תביעה בגין נזק רכוש לרכב שניגרם לרכב התובעת בעטיה של תאונה מיום 16.09.18 (להלן: "התאונה").

יחד עם זאת, הודו, בהגינותם, כי לא ראו את המתרחש עובר לתאונה ולמעשה לא הבחינו בסטיית האוטובוס, אלא לאחר שפגע בהם.

" לאחר שקראתי את כתבי הטענות וצרופותיהם, עיינתי במוצגים, בתמונות ובתיעוד הווידאו, שמעתי את הנהגים והעדה הנוספת מטעם התובעת וכן קראתי את סיכום טענותיהם של באי כח הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להיתקבל וכי יש לחלק את האחריות לגרימת התאונה באופן שבו הנתבע 4 יישא בשיעור של 70% מהאחריות לניזקי התובעת ואילו הנתבעים 1 - 2 יישאו באחריות בשיעור של 30% מנזקי התובעת, כפי שאבאר להלן - התובעת הוכיחה את נזקיה - התובעת ביקשה להוכיח את נזקיה על סמך חוו"ד שמאי שהוגשה מטעמה.

עוד ניתן להבחין בצלום מסך מהסרטון ברכב נוסף (אפור), משמאל לרכב התובעת, שככל הנראה נאלץ גם הוא לברוח שמאלה בשל הדיפת רכב התובעת לכיוונו ולעלות על אי התנועה.

סיכומו של דבר - התביעה מתקבלת; על הנתבע 4 לשאת ב- 80% מנזקי התובעת ואילו על הנתבעים 1- 2 לשאת ב- 20% מנזקי התובע; לפיכך, הנתבע 4 ישלם לתובעת בעבור נזקיה הישירים סך של 27,326 ₪, בתוספת החלק היחסי בהוצאות המשפט, בהתאמה: סך של 683 ₪ אגרת בית משפט, סך של 720 ₪ בעבור שכר בטלת עדי התובעת, כפי שנפסק בדיון וכן שכר עו"ד בסך של 3,995 ₪; ואילו על הנתבעים 1- 2 לשלם לתובעת בעבור נזקיה הישירים סך של 6,832 ₪, בתוספת החלק היחסי בהוצאות המשפט, בהתאמה: סך של 171 ₪ אגרת בית משפט, סך של 180 ₪ בעבור שכר בטלת עדי התובעת, כפי שנפסק בדיון וכן שכר עו"ד בסך של 999 ₪; הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרישי ריבית והצמדה כחוק.

...

מקובלת עלי טענת הנתבעים 1- 2 לפיה מיקומו של הרכב האפור מלמדת כי לא יתכן שרכב התובעת נמצא בנתיב השמאלי עובר לתאונה.

עוד בעניין זה, אבאר כי איני מקבל את טענת מרקוביץ' לפיה גרסתו זוכה לחיזוק מאת בניה"ז פלדמן, וזאת מכמה טעמים: ראשית, בניה"ז פלדמן העידו בהגינות והבהירו כי לא ראו את שאירע עובר לתאונה ולמעשה כלל לא הבחינו בסטיית האוטובוס, לא כל שכן בסיבה שבעטיה נדרש לסטות, אלא לאחר שפגע בהם (ראה עמ' 6 ש' 6 - 13 וכן בעמ' 9 ש' 7 - 11 לפרוטוקול); שנית, כאמור, גרסה זו אינה מתיישבת עם הממצאים האובייקטיביים שפורטו לעיל; שלישית, היות ועדותם של בניה"ז פלדמן אינה מתיישבת גם היא עם הממצאים העובדתיים לעניין מיקומם בעת התאונה (כפי שהובהר לעיל), התרשמתי כי אינם זוכרים את פרטי האירוע במדויק (שכן, התאונה אירעה כשלוש שנים וחצי לפני שמסרו את עדותם) באופן שיש בו כדי להפחית ממשקל עדותם (ודוק, כי בטופס ההודעה שמסר פלדמן, אין כל זכר למרקוביץ' וחלקו באירוע); רביעית, העובדה כי בין בניה"ז פלדמן ומרקוביץ' היכרות מוקדמת, יש גם בה כדי להשליך על משקל עדותם, ככל שזו באה לסייע בידי מרקוביץ' - בייחוד כאשר גרסה זו של מרקוביץ' ופלדמן סותרת את העולה מתוך התשתית הראייתית שבפני.

בהקשר זה אציין כי די בעובדה שיאסו מציין בטופס ההודעה כי מרקוביץ' נכנס לנתיב נסיעתו, על מנת לאיין הטענה בדבר עדות כבושה, או הרחבת חזית אסורה, ואל לו למרקוביץ' לבנות את הגנתו אך על השמטת פרט זה. לאור כל האמור לעיל, אני מוצא כי גרסת הנתבעים 1- 2, ע"פ עדותו של יאסו, עדיפה - שעה שהיא תואמת את הממצאים העובדתיים העולים מתוך הראיות שהוצגו בפני.

אחריות הנתבעים 1- 2 בגרימת התאונה - יחד עם זאת, איני מקבל את טענת הנתבעים 1- 2 לפיה התאונה הייתה בלתי נמנעת אך בשל התנהגותו של מרקוביץ'.

סיכומו של דבר - התביעה מתקבלת; על הנתבע 4 לשאת ב- 80% מנזקי התובעת ואילו על הנתבעים 1- 2 לשאת ב- 20% מנזקי התובע; לפיכך, הנתבע 4 ישלם לתובעת בעבור נזקיה הישירים סך של 27,326 ₪, בתוספת החלק היחסי בהוצאות המשפט, בהתאמה: סך של 683 ₪ אגרת בית משפט, סך של 720 ₪ בעבור שכר בטלת עדי התובעת, כפי שנפסק בדיון וכן שכר עו"ד בסך של 3,995 ₪; ואילו על הנתבעים 1- 2 לשלם לתובעת בעבור נזקיה הישירים סך של 6,832 ₪, בתוספת החלק היחסי בהוצאות המשפט, בהתאמה: סך של 171 ₪ אגרת בית משפט, סך של 180 ₪ בעבור שכר בטלת עדי התובעת, כפי שנפסק בדיון וכן שכר עו"ד בסך של 999 ₪; הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

בפני בקשה שהגישו המבקשות, הנתבעות 1 ו-2 בתיק דנן, להעברת הדיון בתיק לבית משפט השלום ברמלה, וזאת מחמת העידר סמכות מקומית של ביהמ"ש זה לידון בה. רקע: עסקינן בתביעה נזיקית שעניינה – פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לרכב המצוי בבעלותו של המשיב בעקבות ארוע שריפה שהתרחש במכולת שהנה בבעלות הנתבעת 1 ו/או הנתבעת 2 ואשר הייתה סמוכה לרכבו של המשיב ובכך נגרם לרכבו נזק.

מנגד, טען המשיב כי ביום 22.09.2022 הגיש כנגד המבקשות תביעה כספית/נזק רכוש בעקבות ארוע שריפה שארע בעיר לוד וגרם לנזקים רבים לרכבו.

הסמכות המקומית כללי הסמכות המקומית מוסדרים היום בתקנה 7(א) לתקנות, אשר קובעת מספר חלופות להקניית סמכות מקומית לבית המשפט בזו הלשון: " 7. (א) תובענה תוגש לבית המשפט המצוי במחוז שיפוט של מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או במקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים ואם היתה התובענה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבמחוז שיפוטו הם מצויים; אם קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שעליו הוסכם." המבקשות מבססות את בקשתן להעברת הדיון לבית המשפט השלום ברמלה על טענתן בדבר חוסר סמכותו המקומית של בית משפט זה מאחר שמקום מושבן של המבקשות הנו בעיר לוד, מקום מושבה של הנתבעת 3 הנו בעיר רמלה, וכן מיקום הארוע הנטען הנו בעיר לוד המצוי באיזור שיפוט מרכז.

...

דיון והכרעה: השאלה שבפנינו היא האם יש להיעתר לבקשת המבקשות להעברת הדיון לבית משפט השלום ברמלה, או שמא יש להיעתר לטענת המשיב לפיה הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לביהמ"ש זה. כידוע ההלכה היא כי בניגוד לסמכות העניינית, אין הסמכות המקומית נתפסת כמצויה בליבה של סמכות השפיטה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, מצאתי כי דין הבקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום ברמלה להתקבל, ולפיכך אני מורה על העברת התיק לנשיא בית המשפט במחוז מרכז, שיורה על ניתוב התיק במחוזו.