במובן זה, התובענה הייצוגית הנה כלי אשר אין לה תוכן עצמאי בבחינת "לית לה מדיליה כלום", זאת, בעוד הפרוצידורה בדיני המס קשורה בטבורה לעקרונות מערכת המיסוי.
אכן, הצורך ביסוד של ודאות בניהול ענייניה הכספיים של רשות הציבור הוא כה דומיננטי, עד שהמחוקק – ולא רק בישראל – מצא לנכון, לעתים, להפקיע חטיבות דין שלמות בנושאי מסוי מתחומו של המשפט הפרטי ולספחן – למצער בחלקן – אל המשפט הצבורי" (שחר, בעמוד 429).
דברים אלו עולים במפורש גם בסעיף 8(ב)(1) לחוק הקובע כי:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) – (1) הוגשה בקשה לאישור נגד המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית או תאגיד שהוקם על פי דין ושוכנע בית המשפט כי עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיו של הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מניהולו בדרך זו לחברי הקבוצה ולציבור, ולא ניתן למנוע את הנזק בדרך של אישור בשינויים כאמור בסעיף 13, רשאי בית המשפט להיתחשב בכך בבואו להחליט אם לאשר תובענה ייצוגית" כאמור, האמצעי הדיוני של התובענה הייצוגית נועד לקדם את האנטרס הצבורי.
...
נוכח סעיף 8(ג)(2) לחוק הקובע כי אם מצא בית המשפט כי היתקיימו כל התנאים לאישורה של התובענה כייצוגית, זולת התנאי הנזכר בסעיף 4 לחוק, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג (ראה גם במאמריו של א' קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט (תשס"ז) 131).
אימוצה של המסקנה הגורפת, כפי שלומדת המבקשת ממקצת מהדין הזר האמריקאי, כי ככלל תביעות להשבת מס אינן מתאימות להידון במסגרת תובענה ייצוגית, אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק וכוונתו של המחוקק הישראלי.
סוף דבר המחוקק נתן דעתו לחשש שמעלה הרשות בקשר עם פגיעה ביציבות התקציבית ונתן לכך משקל בחוק.
